משה בארט נולד בשנת 1926 ברימנוב שבפולין, הצעיר מארבעה בניהם של אברהם-יצחק ואסתר לבית וייטמן. אסתר היתה מהאחראיות על בית הכנסת האורחים של העיירה, ואברהם היה פחח. הוא עשה סירים, מחבתות, תנורים, קופסאות למזון ודליים, ומכר את תוצרתו בכיכר העיירה לאיכרים. סדנתו שכנה באחד מחדרי הבית ובחורפים עבד בחדר השינה. הוא בנה את גג ביתה של המשפחה ואף היה שותף בבניית גג בית הספר של העיירה.
משה למד את דרכי העבודה של אביו ומגיל שמונה עשה עבודות מתכת. הוא הכין לעצמו מחליקי שלג ובחורפים נהג לגלוש עמם. הוא עזר לאביו בפרנסת המשפחה ולעתים היה נוסע עמו להתקין גגות. מדי פעם היו השניים רוכבים בעגלה לעיירה אחרת, במסגרת עבודתו של האב. בלילות היו ישנים בחציר שבעגלה. חלק משכרו חסך משה לקניית תפילין בגיל בר המצווה.
בית המגורים של המשפחה היה עשוי עץ, כרוב הבתים בעיירה. הוא שכן ליד תלמוד התורה של העיירה וליד כיכר העיירה. בגדיו של משה היו דלים ובקיץ היה הולך יחף. כדי להצטלם בחנות הצילום של העיירה שאל משה חליפה מחברו משה אפשטיין.
בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את רימנוב. מאות מיהודי רימנוב גורשו אל הצד הסובייטי של הנהר סאן, אך משפחתו של משה הצליחה להישאר בעיירה. עם הזמן חצו רוב המגורשים את הנהר סאן ושבו לרימנוב. אביו של משה נדרש להתגייס לעבודות כפייה אך המשיך בעבודתו כפחח ומשה הצטרף במקומו לעבודות הכפייה. משה סלל דרכים, פילס דרכים בשלג שהצטבר בסופות שלגים כבדות וטיפל בסוסים באורוות הגרמנים. לאחר העבודה היה משה אוכל לעתים משאריות האוכל של הגרמנים, אך אביו, שומר הכשרות, לא נגע במזון זה. משה גויס לפריקת מטעני תפוחי אדמה שהביאו הגרמנים ברכבת. לעתים היה לוקח מעט תפוחי אדמה בסתר, למרות החשש מעונש, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. בחורף היה משה כורת עצים ביער כדי לספק עצים להסקה.
לאחר פלישת הצבא הגרמני לברית המועצות ביוני 1941 הובאו לאזור רימנוב שבויי מלחמה סובייטים. משה היה הולך למכלאה בה נכלאו וזורק ירקות אל מעבר לגדר. אחיו היו תלמידי ישיבה בפינסק והוא חשש שמא גויסו לצבא הסובייטי ונפלו בשבי הגרמני. לאחר הקמתו של גטו רימנוב ב-1941 רוכזו בעיירה יהודים מעיירות שכנות. משפחתו של משה נאלצה לשכן בביתה משפחה של מכרים יהודים.
ב-13 באוגוסט 1942 כינסו אנשי אס-אס את יהודי העיירה בכיכר העיירה וביצעו את האקציה של חיסול הגטו.
"כשהתעוררנו היתה העיירה מוקפת. מוקדם מאד הסתובבו הגרמנים והאוקראינים בעיירה וצעקו שבתוך שעה על כולם להתאסף בכיכר העיירה (הרינק). לא היו לנו מזוודות, אז לקחנו סדין מהמיטה וקשרנו את חפצינו בתוכו."
משה הוצב שוב בעבודת כפייה בסלילת דרכים. הוריו, אחותו, דודתו ודודו נלקחו לתחנת הרכבת, גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ ונרצחו.
בסוף 1942 הועבר משה לגטו ז'שוב. רוב יהודי הגטו כבר נרצחו עד אז. משה עבד בפירוק בתי הגטו הריקים ובהכנת חומרי הבניין מהבתים לשימוש חוזר. כשיצא מהגטו לשם חיפוש מזון, נורה על ידי שוטר גרמני ונפצע אך הצליח להתחמק ושב אל הגטו. הוא חלה בטיפוס אך החלים.
להמשך סיפור החיים המרתק באתר " יד ושם"
0