סבי, יעקב צור, נולד ב-21 באפריל בשנת 1924 בעיר רוסטוק שבגרמניה השוכנת על נהר הוורנו הנשפך לא רחוק ממנה לים הבלטי. בהולדתו, נקרא סבא בשם אלפרד צוקרמן והוא הראשון מבין ארבעה אחים. רוסטוק הייתה עיר נמל, שוקקת מסחר ואביו, יחיאל היה בעליה של חנות משגשגת של בדים ומנעולים.
משפחת צוקרמן, הייתה ייחודית ביהדות גרמניה של התקופה, שכן הקפידה על שמירת המצוות על פי ההלכה האורתודוקסית. החוק בגרמניה באותה עת, אסר על שחיטה כשרה בשטח המדינה. על מנת להקפיד על דיני הכשרות, נאלץ אביו של סבי, לשחוט בעצמו על מנת לאפשר הכנת מרק עוף לשבת.
סבא מתאר את ילדותו כמאושרת ובטוחה. על אף היות המשפחה אורתודוקסית, למדו ילדיה בבית ספר כללי בעיר מכיוון ולא היה בנמצא בית ספר יהודי. המציאות השתנתה באחת עם עליית היטלר לשלטון. המורה למתמטיקה הכריז כי מעתה לא יילמד עוד "היהודי" מתמטיקה על מנת שלא יסדר את הגרמנים ומורה נוספת הורתה לו לשבת לבד בפינה. אבי המשפחה, החליט כי על הילדים להמשיך וללמוד למרות ההתנכלויות. היום בו חזר הביתה פישל, אחיו של סבי והוא כולו כחול היה הקש ששבר את גב הגמל. הסתבר שילדים גרמנים הטביעו אותו במהלך שיעור שחיה ואביו של סבא החליט להוציא את שלושת בניו מבית הספר ולשלוח אותם ללמוד בישיבה בפרנקפורט.
בישיבה בפרנקפורט שהה סבי בעת ליל הבדולח. לאחר ליל האימה, נודע לו כי אביו נעצר והוא חזר לרוסטוק על מנת לפעול לשחרורו. לשם כך, נאלץ סבי בן ה-14 לגשת למשרדי הגסטאפו שם נדרש להשיג לאביו ויזה אל מחוץ לגרמניה כתנאי לשחרורו. הויזה המיוחלת התקבלה בקונסוליה הבריטית ואביו שוחרר. אולם היה די בכך והיה ברור לסבי כי עליו ועל אחיו לצאת אף הם מגרמניה. בחודש אפריל 1939 יצאו סבי ושני אחיו לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. בבית, נשארו אמו של סבי, פנינה הי"ד ואחותו הקטנה, רות הי"ד שנספו בשואה.
מנמל חיפה, נלקחו בני הקבוצה למקווה ישראל, שם שהו כשנה. לאחר סיום התקופה, החליט סבי כי דרך החיים המתאימה לו תהיה בקיבוץ דתי. הוא הצטרף לגרעין המייסד של קיבוץ עין הנצי"ב בעמק בית שאן. שם פגש את סבתי אסתר רוזנבלום, ילידת אנטוורפן שבבלגיה. השניים נישאו וקבעו את ביתם בקיבוץ ובו נולדו שלושת ילדיהם, דוד, ידידה וחיה, אמי.
סבא התפתח כאיש חינוך ונשלח ללימודי חינוך בירושלים. כשחזר, שימש כמדריך חברות הנוער שהגיעו לקיבוץ ובהמשך כמחנך ומנהל בית הספר האזורי בשדה אליהו. תחום ההתמחות של סבי בלימודי התואר הראשון ובהוראה היה היסטוריה. עם השנים, סבי המשיך והעמיק את לימודיו האקדמיים בתואר שני ודוקטורט בהיסטוריה ועיקר עיסוקו ביהדות גרמניה. המחקר שפירסם על יהדות גרמניה האורתודוקסית נחשב לשם דבר בתחומו.
אני שגדלתי, בקבוצת יבנה, קיבוץ דתי הסמוך לאשדוד, ציפיתי תמיד להגיע לביקור בבית סבי וסבתי שבעין הנצי"ב. ביתם היה תמיד יעד מעניין ומפנק עבורנו, הנכדים. סבא, שהיה איש שיחה וסיפור, הרבה להכניס בנו ידע מתחומים ונושאים שונים. התעניין איך הולך בלימודים, מה מעניין אותנו ומה אנחנו שואפים לעשות כשנגדל. סבתא הייתה טורחת סביבנו ודואגת שנאכל ונשתה וכשסיימנו מביאה לנו משחקים ובודקת שאלו מתאימים לגילנו ומעניינים ומהנים עבורנו.
הקשר עם גרמניה והתחושות הקשות על הדרך בה הפכה הארץ התרבותית ביותר למלכודת מוות לאמו, אחותו ושאר יהודי הארץ ואירופה כולה העסיקו את סבי כל חייו. בכל ליל הסדר, בשעה שפותחים את הדלת לאליהו הנביא, הזכיר סבי בהתרגשות אדירה, שלא פחתה משנה לשנה, כי לפני קום המדינה, יהודים היו פותחים את הדלת ומביטים בחשש החוצה על מנת לוודא כי לא הושלכה מחוץ לביתם גופת ילד נוצרי שתבסס את עלילת הדם הבאה. סבי הדגיש כי הוא מזכיר זאת בכדי שנעריך את המובן מאליו עבורנו, הביטחון והיכולת לקיים אורח חיים יהודי בחופשיות. סבי הרבה לנסוע לגרמניה, לצורך מחקר. גורמים רבים בגרמניה ובהם עיריית רוסטוק, עיר הולדתו, הזמינו אותו לכנסים והרצאות וסייעו למחקרו במידע ובמימון. סבי אף קיבל תואר דוקטור לשם כבוד של העיר.
סבי הלך לעולמו ב-29 לאוקטובר בשנת 2013 והוא בן 89. המורשת של סבי, עיצבה במידה ניכרת את תפיסת עולמי וגרמה לי לחפש חיים של שליחות ושל השפעה על המדיניות הציבורית ועל כך ארחיב בכתבה הבאה.
0
