את יודעת מה נתן לנו הפלמ"ח? את כל החיים" – סיפורה של בלה קופטש
בהמשך למחקרו של שלומי קבלה על "מקומם של שורדי השואה בזיכרון הקולקטיבי של מלחמת העצמאות" נרצה להאיר בזרקור את סיפורה האישי של בלה קופטש.
את בלה פגשתי לפני חודשיים בביתה אשר בבית-אבות "משען" ברמת אפעל. פגשתי באישה מרשימה, חייכנית ואדיבה אשר בלי להכיר אותי באופן אישי הכניסה אותי לביתה, הגישה לי עוגת גבינה וקפה, שיתפה אותי בסיפורה האישי, דברים שכתבה בעצמה, כתבות שנכתבו עליה ועוד. הגעתי אליה במסגרת עבודת חקר בקורס של ד"ר שרון גבע העוסקת בנשים ניצולות שואה שלחמו בפלמ"ח. כמו רבים מהציבור בארץ גם אני הופתעתי לגלות תחילה את סדר הגודל של אותה קבוצת לוחמים ולוחמות משארית הפליטה, אשר לחמו שכם אל שכם עם הצברים על תקומת המדינה. ובתוך סיפור זה, מופלא לגלות את סיפורן של הנשים, נערות צעירות בזמנו, שלחמו הן עבור התקבלותן בחברה החדשה (הארץ-ישראלית) והן עבור התקבלותן כנשים במרחבי הפלמ"ח.
כאשר הקשבתי לראשונה לעדותה של בלה התחילה להתבהר התמונה. אין ספק שמדובר ב"גיבורה מלידה". ילדה צעירה, אשר בגיל 9 הצליחה להבריח מגטו ורשה חמישה ילדים נוספים ולהעביר אותם להוריהם. במשך מספר שנים צעדה יום יום מכפר לכפר בזהות בדויה, חיפשה מקום ללון, לאכול ולעיתים אף הצליחה למצוא עבודה לתקופה קצרה. לא תמיד מצאה מי שיפתח את הדלת, ולא פעם נשארה ללון בצידי הדרך. בלה למדה בעצמה שפות חדשות, מנהגים, דרך ארץ, התאימה את עצמה לסביבה שאירחה אותה, ותמיד תמיד דאגה לעשות מעל ומעבר למה שציפו ממנה. בזכות מסירותה, חיוכה ואדיבותה הצליחה להתחבב לאורך התקופה על מספר משפחות, שגם כאשר חשדו שהיא יהודייה, המשיכו להסתירה. הייתה זו בלה אשר חששה לגורלם ובחרה לעזוב ולחפש לעצמה מקום חדש שבו לא תעורר חשד. בתום המלחמה, כשהיא צועדת ברחובות העיר רדום, שמעה שתי נערות צועדות ומדברות יידיש. באותו הרגע היא נזכרה מאין באה, והחליטה שפניה לארץ ישראל. כשהיא רק בת 13 התחילה בלה לצעוד, תרתי משמע, לכיוון ארץ ישראל. בבית היתומים בחוז'וב (Chorzów) אליו נשלחה, פגשה בלה במדריכים מתנועת הנוער דרור, והצטרפה ל"קיבוץ הילדים דרור". יחד איתם הגיעה לעתלית על אוניית "שמפיליון", בדיוק לפני 74 שנה. ב- 1 במאי 1946 עברה הקבוצה לביתה החדש בקיבוץ יגור.
אני מצרפת קטע מתוך השיחה שקיימנו, בו מספרת בלה על ההחלטה להתגייס בגיל חמש עשרה וחצי לפלמ"ח, ומספרת מעט חוויות מהמלחמה.
תודה לנטע חכמוביץ' מארכיון קיבוץ יגור, לבית הפלמ"ח ולד"ר שרון גבע.
תודה לך בלה על אומץ ליבך וחוכמתך הרבה אשר הובילו אותך במסע החיים המהווה עבורנו השראה ומצפן.
מי ייתן ותזכי לחיים בריאים וארוכים.
אילה גדרון, צוות ההדרכה במורשת
עם תום המלחמה, בשנת 1946, עלתה לארץ דרך גרמניה במסגרת עלית הנוער וההתחנכה בקיבוץ יגור. בלה למדה וחייתה ביגור מהיותה בת שלש עשרה עד היותה בת שש עשרה וחצי. ביולי 1948 התגייסה לפלמ"ח יחד עם קבוצת "דרור", במסגרת הכשרת יגור בית-אורן של "הנוער העובד". היא שרתה במחלקה א' של הגדוד הרביעי בחטיבת הראל. היתה באל עריש, במשלטים של בית נובה ובמשלטים בדרך בורמה. עם פרוק הפלמח שוחררה עם חבריה בחודש מאי 1949 ויחד עלו לקיבוץ משאבי שדה. בקיבוץ עבדה וחייתה עד שנת 1952 ועבדה ברפת. משנת 1952 עברה להתגורר בגבעתיים, הקימה משפחה עם מיכאל קופטש. להם שלוש בנות. בלה קופטש מתגוררת בגבעתיים (מתוך אתר עמותת דור הפלמ"ח).
0