תודה לדגנית ברמן , הבת של לנה גנזל, על העברת העדות והתרגום לצוות המיזם "ילדים בשואה"
"נולדתי ב – ב27 לדצמבר 1930 בעיר רובנו. אמי חנה לבית פישמן הייתה עקרת בית. אבי יונה היה מורה. עד שנת 1939 למדתי בבית ספר פולני, שם סיימתי שלוש כיתות. ב – 1939/9/17 הסובייטים השתלטו על האזור שלנו. במשך שנה למדתי בבית ספר רוסי סובייטי. במהלך התקיפה הגרמנית ב – 1941 נשלחתי לבדי לברית המועצות, ללא הוריי. זה קרה מאחר שבקיץ של 1941 הייתי במחנה קיץ של פיונרים (חלוצים). משם ביחד עם שאר הילדים הועברתי לקייב. מאותו רגע החלו שנות ייסוריי. ב – 1942 רשמו אותי לבית ילדים, ובו קיבלתי חינוך הולם. התקבלתי ללימודים בבית ספר רוסי והתחלתי ללמוד בכיתה ה'. בכל יום שהותי בבית הילדים גברה סלידתי מהסביבה כי היא לא תאמה את הרגליי ואת נימוסיי. למרות הקושי נאלצתי להתמודד עם הנסיבות ולהשלים עימן. לא פעם רציתי לוותר על חיי הבדידות, אבל הגורל הרי משטה באדם. והרי גם זעמתי כיוון שהבנתי שאשכח את שפת אמי, את המנהגים ואת החגים. ואכן כך היה. כן, נותרתי ללא הורים, אך לא נתתי לעצמי לחשוב שלא אראה אותם שוב. לאחר זמן מה הובא לידיעתי דבר מותם, מוות קשה ואכזרי. המפנה הזה בחיים גרם לי לחשוב ולהיות רצינית יותר בחיים. המצב שנוצר היה בכי רע. כאן התחלתי להבין שיש לחפש מוצא למצב כדי שאוכל להיות בן אדם. התחלתי להשקיע מאמצים בלימודים, בזמן שהותי בבית הילדים, אך המחשבות על כך שלא אראה יותר את הוריי העיבו עליי.
בסוף 1942 פינו אותי בצורה מאורגנת לוורונז'. בדרך לשם ירו עלינו יריות, וכולם נעלמו – כל אחד לכיוון אחר. הדרך הייתה קשה, אך לבסוף, בלילה סתווי אחד, הביאו אותנו לעיר, שהייתה מוקפת בגרמנים. שיכנו אותנו בבתים ריקים שנעזבו על ידי התושבים המקומיים. באותה תקופה לא פעם סבלתי ממצוקה, מרעב ומקור, ולכן נאלצתי לעזוב את העיר המפוייחת מעשן הפצצות ולנדוד למקום שבו טרם דרכה כף רגלו של גרמני. בכפר שהיה במרחק של 25 ק"מ מוורונז' מצאו כולם דיור זמני. כעבור חודשיים עזבנו את הכפר ופנינו אל מקום רחוק יותר. סבלתי רבות בגלל האנטישמיות. לבסוף הגעתי לקזחסטן, שם שהיתי במשך שנה בבית ילדים. בהמשך נשלחתי לעבוד בקולחוז.
בצילום : לאה גנזל מצד שמאל , 1946
העבודה בהחלט הייתה מעבר לכוחותיי, תנאי המחייה היו נוראיים, אולם נאלצתי להסתגל לצורת חיים זו. מנהל הקולחוז ראה כמה אני מסורה לעבודה וציווה לשלב אותי בלימודים בבית הספר. הייתי אסירת תודה ללא גבולות, אך האושר חלף במהירות. בעלת הבית שלי לא הייתה שבעת רצון מכך שאני שוהה בבית ספר ימים שלמים ולא עובדת במשק הבית, ולכן הפריעה לי בלימודים. לא פעם אמרתי כי אני הולכת לעבוד בשדה ובמקום זאת ברחתי לחברות לקרוא ספרים. לי לא היו ספרים בגלל מחסור בכסף.
ביום בהיר אחד, בלי להגיד מילה, עזבתי מוקדם בבוקר את הבית והלכתי לעיר שהייתה מרוחקת 45 ק"מ מהכפר, ועיניי לא ראו יותר את האישה הזו. בעיר, בעזרתם של כמה אנשים שהבינו את מצבי, התחלתי שוב ללמוד בבית ספר. למדתי שנתיים נוספות. שנים אלה העניקו לי אמנם הרבה ידע, אך כל אותו זמן הטרידה אותי המחשבה שלא אראה עוד בסביבתי ילדים יהודים. בימי החורף הקרים, התיישבתי לפעמים בערבים ליד השולחן וכתבתי, שפכתי על הדף את כל הדברים שכאבו ובערו בתוכי לעשות מעשה. והנה באביב, נודע לי ששולחים אנשים לפולין, ומשם הם עולים לפלשתינה, והחלטתי לנסוע. נתקלתי בלא מעט מכשולים בדרך לביצוע משימה זו. בתחילה לא רצו לשחרר אותי והסבירו לי כי השלטונות הסובייטיים השקיעו בי משאבים רבים לצורך חינוך. אך למרות כל העיכובים והמחסומים, השגתי אישור יציאה. והנה אני כבר נוסעת ביחד עם פולנים בסביבה עוינת, אבל החזקתי מעמד ולא הגבתי למילים העוקצניות שנאמרו. בגבול נודע לי כי מגיעה רכבת ובה רק יהודים, והצטרפתי אליהם. בדרך לפולין המזל האיר לי פנים. למכרים שלי נודע שמעבירים ילדים בצורה אי-לגאלית לישראל וצירפו אותי לאותם ילדים. הייתי כה שמחה ומאושרת שלא יכולתי לעכל ברגע אחד את אשר התרחש. דבר אחד היה ברור לי – שכעת אני נמצאת בדרך הנכונה למימוש היעד שלי.
אני בודדה, עליי להגיע למולדת המקודשת שלנו, שעליה מסתכלים כל העמים בקנאה. ולמה שלא תהיה שלנו? הרי אנחנו עם כמו כל שאר העמים, ולכן עלינו לדרוש ולהיאבק מאבק עיקש ובלתי מתפשר – כך תמיד ציווה לי מצפוני.
רוצה אני להתחיל חיים חדשים ולא לדעת יותר אנשים זרים ועוינים המפריעים לנו להשיג את מטרתנו -לבנות מדינת לאום."
מקור וקרדיט :
עדות שנמסרה לבנימין טננבוים ב1946 . גנזל לנה, 8/10/1946
1
