ב-1939, כשפולין נכבשה בידי הנאצים, היה שלום יורן (אז: סלים שניצר) נער בן 14. יורן, שנולד בווארשה, התגורר עם משפחתו בעיירה הסמוכה רציונז. יחד עם משפחתו ברח לכיוון מזרח, בואכה השטחים שסופחו לברית המועצות. העיירה קורניץ, בה התיישבו, נכללה בשטח שנכבש על ידי הגרמנים ב-1941. יום לפני יום כיפור של שנת 1942 ניתנה הוראה לחסל את הקהילה היהודית שם, שמנתה כאלף יהודים. רובם ככולם, בהם הוריו של יורן, ונרצחו.
מעטים, בהם יורן ואחיו הגדול מושיו, הצליחו לשרוד. השניים הסתתרו באסם של איכר, ונמלטו לאחר מכן אל היער. "לפני הפרידה מאמא שלי, היא אמרה לי: 'לך להילחם… נסו להציל את עצמכם, לנקום את המוות שלנו, לספר לעולם מה קרה'. אלו הדברים שהנחו אותי דרך התקופה השחורה ההיא, נתנו לי כוח להילחם", סיפר לימים.
יורן, אחיו וחבורה נוספת של גברים ניסו להצטרף לפרטיזנים ביער, אך בשל יהדותם והעובדה שלא היו חמושים, נתקלו בסירוב. בסוף הסכים מפקד של יחידת פרטיזנים מקומית לשלוח אותם למשימת ניסיון: להסתנן לקורניץ, לנסר את עמודי הטלפון ולשרוף את בית החרושת לקתות רובים. מידע מודיעיני שהתקבל מאחד הכפריים באזור סיפק את המיקום המדויק של המוצבים וסידורי השמירה במפעל.
שלום וחבריו קיבלו רימון ורובה. החבורה, שמנתה 12 לוחמים לא מאומנים, יצאה למשימה בלתי אפשרית: לגבור על שוטרים וחיילים גרמנים ששמרו על המפעל. הם צעדו לאזור בלילה, עד שנפתחה לעברם אש. שלום וארבעה נוספים יצאו לדרך. יעקב, חברו של שלום, השתלט על אחד השומרים, בשעה שיתר חבריו הציתו את בית החרושת. במהומה שהשתררה במקום – שכללה יריות רובים, אש מקלעים ופצצות תאורה – הם הצליחו להימלט ליער.
בלילה הבא אחד מהם יצא לכפר כדי לבקש אוכל. כשחזר, סיפר לחברים כי אנשי הכפרים סברו שמאות פרטיזנים השתתפו במתקפה על המפעל. מבחינת שלום, היתה זו ראשית הנקמה ברוצחי משפחתו.
בהמשך, הוא היה פרטיזן ביערות בבלארוס, נלחם בגרמנים ובמשתפים הפעולה עמם, וניהל מלחמת גרילה נגד הצבא הגרמני, שכללה מארבים לשיירות, ופיצוץ גשרים, מסילות ברזל ורכבות גרמניות.
"היו פעמים שלא אכלתי במשך שלושה, ארבעה או חמישה ימים. אבל זה היה בסדר. כשאתה צעיר אתה יכול לעשות דברים כאלה, כשאין ברירה. אבל כשאין מים – זה באמת קשה", סיפר לימים. "היתה פעם שהייתי כל כך צמא ולא היו מים ביערות. בסוף מצאנו בית ליד היער וראיתי שם חזירים שותים מים. כרעתי ברך והתחלתי לשתות איתם, כי לא יכולתי לחכות עוד 20 שניות כדי לקבל מים נקיים. שתיתי את המים המלוכלכים", סיפר.
ב-1946 עלה לארץ ישראל בזהות בדויה של חייל בריטי. בארץ הוא שינה את שמו לשם העברי שלום יורן, והתגייס לשרות האוויר, ממנו התפתח חיל האוויר. בשבע שנותיו שם הוא נשלח ללמוד תיקון מטוסים באוקלוהומה בארה"ב – ובכך סלל את דרכו לקריירה בתחום.ב-1955 הצטרף לתעשיה האווירית ועבד שם 22 שנה בתפקידים בכירים, ובכללם סמנכ”ל בכיר והמנהל הראשון של חטיבת בדק מטוסים.
ב-1979 עבר עם משפחתו לארה"ב, שם היה יו"ר ושותף של חברת מטוסים מסחריים. לצד זאת, הוא היה אחד ממייסדי מוזיאון המורשת היהודית בניו יורק ועסק בפעילות פילנטרופית: בין היתר, הקים קרן מלגות באוניברסיטת תל אביב לסטודנטים שחקרו את השואה.
ב-1996 יצא לאור באנגלית ספר זכרונותיו. ב-2003 הוא תורגם לעברית בשם “הקורא תיגר". בין היתר, תורגם הספר גם לסינית. יורן, שהתגורר בברוקלין, נקבר בישראל. הוא הותיר אחריו את אשתו, הפסלת ורדה יורן, שתי בנות ושני נכדים.
מקור וקרדיט : עופר אדרת , 2013
0
