"כשסגרו בגדר תיל את גטו איבייה התחלנו להרגיש את הרעב. הייתי אז בן 13, נמוך קומה, בעל מראה ארי וסבר פנים רציני. שלטתי באופן מוחלט בשלוש השפות: רוסית, פולנית ובלארוסית. בעזרת מכשיר חד חתכתי את גדר התיל ויצאתי בזחילה מן הגטו לכפר לוקשינו המרוחק כמה קילומטרים מן הגטו, שם גרו גויים שהכירו את אבא. הם נתנו לי כיכר לחם תוצרת בית, עבה וכבדה, כשלושה ק"ג משקלה, ואיתה מיהרתי לחזור. בעודי מתכופף להזדחל תחת גדר התיל שמעתי צעקה מאחוריי, "ילד, מה אתה עושה כאן?" התכווצתי מייד. חיי הקצרים עברו לנגד עיניי. האם ייגמרו פה? הסתובבתי. מאחוריי עמד פוליצאי (שוטר פולני), הסתכלתי לו בעיניים ובפולנית רהוטה עניתי: "יש לי אוכל בתרמיל ואני הולך למסור אותו לז'ידים ולקבל בתמורה בגדים יפים". אם רעדתי בתוכי הפוליצאי לא חש בכך, כל כולי נכנסתי לתפקיד שיציל את חיי. הפוליצאי התבונן בי, מתרשם מנימת הזלזול והשנאה שבה הגיתי את המילה "ז'ידים", מתרשם מהתנהגותי הבוטחת ומהפולנית שהתגלגלה בפי כשפת אם. אז ניפנף בידו ואמר, 'לך'!"
זליג שמיילוביץ: נולד ב־1930 באיבייה, בלארוס. בגיל 11 נכלא בגטו איבייה. אחרי המלחמה למד רפואה במינסק. שם פגש את אשתו רחל. עלה ארצה ב־1959. אב לשתי בנות וסב ל־6 נכדים
0
