"באביב 1943 ,לפני שהגרמנים פרשו לאיטליה, נפטר הרב של פירנצה ואבי הוזמן להיות הרב הראשי של פירנצה. אבי היה איש צעיר, בן 34 ,להיות רב ראשי של קהילה חשובה זה יכול היה להיות פסגת חלומותיו של כל רב. אבל זה היה בתקופה מאוד לא פשוטה, סיימנו את שנת הלימודים במילאנו ובתחילת הקיץ עברנו לפירנצה, אבא שלי כבר תפקד שם כרב ובינתיים קרתה ההפיכה שהדיחה את מוסולינו,
תקופה מאוד קצרה אחרי זה נכנסו הגרמנים לאיטליה ככובשים והפעם הראשונה שהם עשו אקציה מול היהודים זה היה ברומא ב16 באוקטובר 1943 , שבת חול המועד סוכות תש"ד, 1943 . הם קודם כל ביקשו מהיהודים שיתנו להם כופר נפש, למחרת הם אספו את היהודים, והיהודים ברומא עוד גרו באזור הגטו קרוב לגטו הישן , הם יכלו לאסוף את כולם ולקחת אותם. והם לקחו הרבה יהודים מרומא, אלה שלא הצליחו להתחבא. וגורלם היה דומה לגורל כל היהודים.
אבי הקים בפירנצה באותה תקופה וועד פעולה להצלת יהודי איטליה אני זוכרת את סוכות תע"ד הייתי בת 7 ,והיינו בסוכה היינו בביהכ"נ עם אבי ואחיי, אבא דיבר אל הקהל בסוכה של ביהכ"נ, "אני סוגר את ביהכ"נ אסור ליהודים להתקבץ יחד, תחפשו לכם מקום מסתור". באותה שבת ברומא אספו את היהודים. הוא כבר הבין שהולך להיות פה משהו מאוד לא פשוט. וועד הפעולה הזה דאג לכל היהודים שבפירנצה.
הדוד שלי היה שר החוץ שלהם והם הזהירו את היהודים להתחבא. אנחנו והדודה שלי נכנסו למסתור במנזר בתוך הגטו. היינו חמישה ילדים, אימי ודודתי, חמותה של דודתי ושתי גיסותיה הרווקות . הגברים נשארו בחוץ לפעילות, הם גם הסתתרו באיזו דירת מסתור, דודי ואבי והמשיכו לעזור ליהודים להתחבא, עכשיו זה לא היה מספיק לעזור להם להתחבא, היו צריכים ניירות מזויפים, מסמכים מזויפים. כל אוכל בתקופת המלחמה קנו לפי תלושי מזון אז היו צריכים תלושי מזון מזויפים ושמות אחרים והיו צריכים הרבה כסף כי אנשים לא יכלו לעבוד ולא היה להם כסף אז אבא שלי פתח את הקופה של הקהילה יחד עם בחורה צעירה מהוועד בשם מתילדה קצין, היא עזרה לו לפתוח את הקופה של הקהילה כדי להיות שניים שפותחים אותה. הם הוציאו את כל הכסף, זו הייתה קהילה עשירה והיה שם הרבה כסף, אבל הכסף הלך ואזל, ואז הם פנו לארכיבישוף. אבא פנה אליו, קבע עימו פגישה ואמר לו שאנחנו צריכים עזרה במקומות מסתור ובכסף הוא אמר כל מה שאתם צריכים אתם יכולים לקבל ונתן הרבה כסף ופנה לכל המנזרים באזור פירנצה, כנסיות כמרים וביקש מהם לעזור ליהודים וגם אחד מהכמרים שהיו אצלו הוא ייעד אותו לוועד של אבא שלי שיעזור לוועד בתיאום של מקומות, אנחנו היינו שם במנזר.
בפעם הראשונה במנזר איטלקי
בינתיים אמא שלי ילדה בת, היא נכנסה בשם בדוי לבית חולים ויצאה, הפרטיזנים הבריחו אותה עם חווה התינוקת בחזרה למנזר, מאוד שמחנו שיש לנו אחות אבל בוקר אחד המשפחות התארגנו, אנחנו היינו בתוך המנזר ושמרו לנו על מסגרת, לימדו אותנו בבוקר לימודים, היינו ילדים של ביה"ס אני בת 7 ואחי בן 6 היינו צריכים ללמוד אז אמי ודודתי לימדו אותנו בבוקר אבל זה לא ארך הרבה זמן כי אז יום אחד יצאנו מהמנזר ולא ידענו למה, התחלו להסתובב בפירנצה, זה היה כבר חודש נובמבר והיה קר מאוד וטיילנו עם אמא ועם עגלה של תינוקת, עם אחי דניאל שהתחיל ללכת מאוד מאוחר והיה לו קשה ללכת ואנחנו שני הגדולים השתדלנו לעזור לאמא אני ודויד, בערב נכנסנו לאיזה בית מוזנח להפליא, ואנשיו הסכימו לתת לנו לישון בלילה, ובבוקר כשקמנו מיד החוצה, בעלת הבית לא רצתה להסתכן, היא קיבלה הרבה כסף מאמא שלי וככה כל ערב מצאנו מסתור בבית אחר אבל כל היום הסתובבנו בחוץ בקור, אלו היו אנשים עניים שרצו את כספנו, ובבוקר בעלות הבית זרקו אותנו. ואז יום אחד בלילה כשהלכנו לישון ואמא התפללה אתנו קריאת שמע על המיטה כמו בכל ערב. היא ביקשה שנוסיף תפילה לשלום אבא, תפילה שהיא המציאה באיטלקית כדי שאנחנו נבין אותה ואנחנו לא שאלנו כי בתרבות של אז ילדים לא שאלו שאלות, מה קורה, למה אנחנו בורחים, רק דבר אחד ידענו אסור להגיד שאנחנו יהודים, החליפו לנו את השמות, לכל אחד מאתנו היה שם יותר גוי, וככה זה היה הדברים היחידים שידענו. אחרי יומיים מצאנו את עצמנו בבית המסתור של סבא וסבתא, ההורים של אמא כי ההורים של אבא כבר היו בארץ ובלי אמא, אמא נעלמה ואז לא שאלנו איפה אמא, ארבעה ילדים בבית של זוג זקנים סבתי היו בני 61 ,וסבי 71 . אחרי שהיא שמה אותנו בבית של סבא וסבתא נעלמו עקבותיה. בערב כשהלכתי לישון, והתפללתי לבד קריאת שמע על המיטה, הוספתי לשם של אבא בתפילה שאמא המציאה גם את השם של אמא כי הבנתי שמשהו רע קרה גם לו וגם לה ולא ידענו מה. אנחנו היינו שם כמה ימים והיום אני יודעת שחיפשו לנו משפחות להסתתר בהם ואז לאט לאט הילדים יצאו מהבית קודם יצא דניאל אח"כ חווה ואז דויד ואני נשארתי לבד בבית עם סבא וסבתא, דודתי דאגה לנו מרחוק, לנו לילדיה לחמותה ולגיסותיה, היא הייתה בסה"כ בת 26 .
בפעם השנייה במנזר איטלקי
ואז סבתא ליוותה אותי לכרכרה שעמדה בפינת הרחוב, עליתי עליה, בתוך היו 2 נזירות, אני מסתכלת ורואה את סבתי מתרחקת עם פנים קודרות וחשבתי שהיא עצובה כי היא נפרדת ממני, לא ידעתי מה מעיק עליה כל כך ומאותו רגע אני לא זוכרת כלום עד למחרת בבוקר , פתחתי את העיניים וראיתי ממולי את התמונה של מריה הקדושה עם הילד והייתי בטוחה שאני חולמת, עצמתי את העיניים בחזרה ושוב פתחתי ושוב אני רואה את אותה תמונה נוראית ולא הבנתי למה התמונה כל כך מוזרה נכנסה לחלון שלי, בת של רב, ולמה אני חולמת על מריה, אבל אז הסתכלתי על המיטה לידי, מיטה קטנה שכבה בת דודתי שרה, מכורבלת עדיין במיטה וישנה הבנתי שזה לא חלום רע, זו מציאות רעה, הסתכלתי החוצה, היו חלונות מסורגים ומקושטים, בחוץ עמדו שמים אפורים, גשם, שמיים בכו על מר גורלי, עצים ערומים, הכל היה אפור ועצוב, לא הספקתי הרבה לחשוב על זה כי מיד נכנסה הנזירה, העירה את כל הבנות , זה היה חדר מלא בנות ולימים הבנתי שזה היה בית יתומות לילדות בלי משפחות. מהר לקום וללכת להתפלל, בת דודתי לא הייתה חייבת ללכת להתפלל כי היא הייתה קטנה בסה"כ הייתה בת 3 וחצי. אני בת שבע וחצי וכבר ידעתי לקרוא, ושמו לי ספר תפילה ביד, קודם כל נכנסתי לכנסיה נזירה לימדה אותי לכרוע להצטלב ואני חושבת בליבי, מה כל החיים כשהיינו ילדים ושיחקנו על הברכיים על הרצפה אז ההורים אמרו לנו אל תעמדו על הברכיים זה מנהג הגויים ועכשיו אני כורעת ומצטלבת ועוד מתפללת את התפילות שלהם ואני כל פעם כשהם התפללו בלחש אני התפללתי מה שידעתי מהתפילות שלי, קריאת שמע, המוציא וברכת המזון, קטעים קטנים של ילדה ועוד פעם חוזר חלילה לא ידעתי מה שאני יודעת היום שרוב התפילות שלהם זה מזמורי תהילים שלנו והרגשתי בתוכי כל כך חוטאת כל כך לא בסדר, ואז הלכנו לאכול וגם שם לפני האוכל תפילה ואחרי האוכל תפילה שבסה"כ דיי דומה לתפילות שלנו-כמו שאנחנו מברכים המוציא וברכת המזון וזה היה נראה לי חטא עצום ואנו קיבלנו הוראה מאבא שבגלל פיקוח נפש אנחנו חייבים לאכול הכל ועוד במנזר הראשון שהיינו שם אני פשוט הרגשתי שהאוכל לא עובר לי ובבית אמרו לנו לא לאכול בחוץ כי יש אוכל לא כשר, ופתאום לאכול הכל מה אני יודעת, איזה בשר זה, אם שחטו אותו אפילו אם זה תרנגולת, האם שחטו במטבח האם המליחו כמו שאמא עשתה, לא ידעתי והייתי חייבת לאכול את זה כדי שלא ירגישו שאנחנו יהודים, וזה מה שאמרו לנו אם אתם עושים בעיות באוכל תכף יחשבו שאתם יהודים ואסור להם לחשוב שאתם יהודים, אז אכלנו וזהו וידעתי שזה אוכל טרף אבל היה לי אישור של הרב של אבא שלי בקיצור היינו שם כמה חודשים מידי פעם אני הרגשתי מאוד אחראית על שרה היא הייתה בת שלוש וחצי בערב כשהלכנו לישון אני ראיתי כל היום , היא ישבה עם הנזירות במטבח והם סיפרו לה סיפורים על הצדיקים שלהם, על הקדושים שלהם אז בערב אחרי שהאורות כבו והנזירה התורנית חשבה שכולן ישנות אני הייתי נכנסת אליה למיטה מתפללת איתה קריאת שמע ולוחשת לה באוזן תזכרי שאת לא אמיליה את שרה ואת יהודייה אבל אסור לספר את זה לאף אחד. אני לא יודעת מאיפה היה לי הרעיון הזה מאיפה זה בא לי כי אח"כ אחרי שנים כששמעתי על ילדים ששמו אותם במנזרים ואיבדו את הזהות שלהם והם לא ידעו מה שמם אפילו המקורי אז אני חשבתי איך היה לי רעיון כזה שתגיד לה שתזכור שקוראים לה שרה, לא יודעת.
כל פעם כשדודה שלי באה לבקר והיא באה מידי פעם לבקר רכובה על אופניים עם גיסתה מרים, וכל פעם כשהן באו ביקשתי מדודה שלי שתוציא אותנו משם, והיא שאלה אותי רע לכן? מתייחסים אליכן לא יפה? קר לכן? אין מספיק אוכל? הכל היה בסדר, התייחסנו אלינו נהדר והיה מספיק אוכל ולא היה קר כי היה חימום כמו שצריך אז למה את רוצה שאני אקח אותך מפה, לא יכולתי להסביר מה שהרגשתי, הרגשתי שהם רוצים להציל לא רק את הגוף אלא גם את הנפש מה שהם קרואים להציל את הנפש. סבתא שלי הייתה בקשר עם דוד ועם דניאל, תמיד היה מישהו בקשר והמשפחה שאמצה את דניאל היו בקשר עם המינקת שלקחה את חוה.
מסתור אצל הפרטיזנים
ב8 במאי 1944 באה הדודה עם כרכרה לקחת אותנו, היא ביקשה שניקח את החפצים שלנו ואנו הולכים ואז יצאנו וכל אחת מאתנו הלכה למשפחה שלה, לא ידעתי לאן שרה הלכה אבל אני ידעתי שהלכתי למשפחה של פרטיזנים, זוג פרטיזנים עם ילדה בת שנתיים וחצי וסבתא. והם לקחו אותי, הייתי שם קצת יותר מחודשיים ויום אחד חם מאוד סבא שלי הופיע ואמר לי קחי את החפצים שלך אנחנו הולכים, לאן הולכים? לסבתא, הייתי מחוברת לסבתא הזאת מאוד, סבתא זאת הייתה מילת קסם.
לרוץ בכל פירנצה
לא ידענו כלום רק שיש מלחמה והפצצות. רצנו בכל פירנצה, סבי הלך עם מגבעת ועם מקל, מידי פעם הוא היה מוריד את המגבעת ומנגב את הזיעה מהקרחת, דאגתי לו ואמרתי לו סבא בוא נעצור קצת, תנוח. והוא אמר היום לא עוצרים היום רצים באמצע הייתה אזעקה וכולם רצו למקלטים, אמרתי לו סבא בוא למקלט, הוא אמר שאנחנו לא נכנסים למקלט המפציצים לא רוצים להפציץ אותנו רוצים להפציץ נקודות אסטרטגיות בפירנצה וזה לא פה. והמשכנו לרוץ, רצנו אולי שעתיים עברנו את כל פירנצה ברגל זו חתיכת עיר. וכשהגענו לבית של סבתא, היא חיכתה לי במעלה המדרגות ואני פשוט טסתי אליה ובחיבוק שלה פשוט התחממתי והלב שלי התחיל להפשיר כי לב אבן כבר. ושאלתי אותה למה לקחתם אותי סוף סוף, אז היא אמרה כי צבאות בעלות הברית קרובים מאוד לשערי פירנצה ואנחנו נמצאים בצד הדרומי ביותר של העיר, מפה הם ייכנסו, מהשער שמוביל לרומא לפירנצה ולכאן הם ייכנסו ראשונים ולקחנו אותך כי במקום שהיית זה המקום האחרון שאליו הם מגיעים הצבאות המשחררים, באמצע יש נהר שחוצה ומעכב את החיילים לעבור וגם זה ייקח זמן עד שכל העיר תכבש ובינתיים רצינו שתהיי פה, ובאמת כעבור יומיים שלושה בלילה כולם היו במקלט ובלילה כולם סיפרו ששמעו את השרשראות של הטנקים אני לא שמעתי כלום. קמתי בבוקר, הקטע הזה של פירנצה היה משוחרר כמובן לא ידענו שום דבר מה עלה בגורל אף אחד ולקח עוד שלושה שבועות עד שכל העיר שוחררה ועד שהתאחדנו עם כל אלה שהיו מעבר לנהר….
0
