חיים רוסק (חיימקה) בן אברהם ודבורה נולד בראש השנה תרצ"ח 6.9.1937, בעיר סלוצק כ-100 ק"מ דרומית לעיר הבירה מינסק. בסלוצק, "עיר ואם בישראל", גרו יהודים במשך מאות שנים עד למלחמת עולם השנייה. העיר הייתה מקום תורה בולט, בה שמשו רבנים גדולים בתורה, והחשוב בהם הוא הרידב"ז, מייסד ישיבת הגאונים – "עץ חיים".
ביום 22 ליוני 1941 החלה פלישת הגרמנים מפולין הכבושה לעבר רוסיה הלבנה. פלישה זו כונתה "מבצע ברברוסה". בתחילת מבצע זה נהרג החייל אברהם רוסק, אביו של חיימקה. אימו, האלמנה דבורה, החליטה לעזוב את סלוצק ולעבור עם בנה היתום אל אחותה חנה מרגולין שגרה בעיר בברויסק. אולם, הגרמנים שהתקדמו לכיוון העיר גרמו לתושבי בברויסק לארוז את חפציהם ולברוח מזרחה. נחמיה מרגולין בעלה של חנה ואחיו זוסיה גויסו לצבא ועזבו את הבית. לכן, נשותיהם חנה ונחמה מרגולין (לבית קפלן) ארזו את חפצי הבית וביחד עם ששת ילדיהם הקטנים וכן חיימקה היתום ואמו דבורה התארגנו כקבוצה קטנה כדי לחפש לעצמם עגלה עם סוס ככלי תחבורה במנוסתם.
סוס ועגלה לא מצאו שלושת הנשים ולכן החליטו דבורה רוסק אחותה חנה מרגולין והגיסה נחמה מרגולין-קפלן לצאת בהליכה רגלית לכיוון סטלינגרד. יחד איתם היו 7 ילדים קטנים והסבתא צירל אימם הזקנה של דבורה וחנה. הגרמנים הפציצו את שיירת הבורחים מהעיר בברויסק, רבים נהרגו והנותרים נאלצו להתחבא ביערות ולצעוד בלילות. לאחר ימים רבים הם מצאו סוס ללא עגלה, העמיסו עליו את ציודם הדל ובתחילת סתיו 1941 הגיעו לסטלינגרד. הנשים והילדים קיבלו צריף באחד הקולחוזים בפרברי העיר שם בילו את החורף.
באביב 1942 התקדמו הגרמנים לכיוון סטלינגרד. קבוצת הנשים של דבורה רוסק, חנה ונחמה מרגולין-קפלן ושבעת ילדיהם החליטו לברוח לכיוון אוזבקיסטן, מרחק של כמה מאות קילומטרים. יחד עם עוד אלפי יהודים הם הצליחו לעלות על רכבת משא ובתנאים איומים הגיעו לעיר טשקנט. הסבתא הזקנה צירל נפטרה בתלאות הדרך ולקבוצת הנשים וילדיהם לא נמצא מקום בעיר ונאלצו לנדוד למקום אחר
קבוצת הנשים והילדים שכרה צריף קטן בחווה לגידול כותנה ליד העיר טשקנט שבה מצאו הנשים אפשרות לעבוד בקטיף כותנה.. מינה, בת ה11 בתה של נחמה מרגולין-קפלן, טיפלה בשבעת הילדים כאשר הנשים יצאו לעבודה. בנוסף לרעב ומחסור באוכל, תנאי המחיה בצריף היו קשים. במעט המזון שמצאו האכילו ראשית את הילדים. בחורף הקשה של שנת 1944 חלו האמהות ונפטרו אחת אחר השנייה. הילדים הועברו לבית יתומים יהודי בטשקנט שבו היה גם תלמוד תורה. בגמר המלחמה הצליח זוסיה מרגולין (בעלה של נחמה) למצוא את הילדים. בתחבולות הוא גם הצליח להוציא 3 ילדים מטשקנט ולהעבירם לגיסתו במוסקבה. חיימקה נשאר לבד בטשקנט.
בשנת 1946 לאחר סיום מלחמת העולם, הוקמה ליד העיר וינה, תחנת מעבר שבה התרכזו ניצולי שואה. חיימקה הגיע בעזרת חסידי חב"ד לוינה, התאכסן אצל משפחה שדאגה לו ומשם המשיך למחנה העקורים הגדול בפוקינג שבדרום גרמניה שם נפגש עם שאר הילדים היתומים. מחנה העקורים בפוקינג הוקם ע"י הג'וינט ושהו בו כ-8000 פליטים. חיימקה שהה בו 3 שנים, למד בתלמוד תורה ובבית ספר עד למועד סגירת המחנה בשנת 1949.
בשנת 1949 מצטרף חיימקה לספינת מעפילים ועולה לארץ ביחד עם שאר הילדים היתומים ובני משפחה. בארץ הועברו כולם למעברת עולים בגבול חדרה פרדס-חנה. במעברה הבנויה ברובה מאוהלים היו חיים קשים. אליהו קפלן אחיה של נחמה מרגולין-קפלן ז"ל ואשתו שרה שהיו חברים במושב אביחיל החליטו לאמץ את חיימקה, ודאגו להעבירו לפנימייה. בני משפחה אחרים עברו מן המעברה להתיישבות בכפר חב"ד.
בשנת 1955 התגייס לצנחנים.
לאחר השחרור מצה"ל חזר חיימקה אל משפחת אליהו ושרה קפלן – משפחתו המאמצת במושב אביחיל ויצא ללמוד בקורס מפעילי טרקטורים ברופין. עבד כטרקטוריסט והתגורר בכפר יחזקאל. משם עבר לעבוד בחברת "מקורות" ואת כל חסכונותיו השקיע ברכישת משק במושב אביחיל. ביולי 1964, הוא נישא לאהובה משכונת עין-התכלת בנתניה והקים את ביתו במושב אביחיל. שתל פרדס של 12 דונם במו ידיו וחלם על גידול תרנגולי הודו. כאשר אהובה הייתה בחודש השישי להריונה, גויס למילואים בצו מיוחד ויצא עם הצנחנים לקרב על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. קרב ממנו לא חזר.
מקור וקרדיט :
הנצחת זכרו ופועלו של חיים רוסק ז'ל – אתר הצנחנים
0
