שרה בת למשפחה ורשאית מן המעמד הבינוני , שהייתה כבת שש כשפרצה המלחמה. שרה הייתה הניצולה היחידה ממשפחתה הגרעינית , שכן הוריה ואחיה הקטן נספו במידאנק. שרה זוכרת כיצד הכינה אותה אמה לחיים בלעדיהם. הייתה זו הכנה מלאת אהבה ודאגה . שרה גם מספרת כיצד אמה הדגישה בפניה עד כמה חשוב שתזכור מאין באה:
" היה לי כזה אמון באמא שלי עד שאני לא זוכרת את התקופה הזאת .. כמשהו דרמטי במיוחד .. הייתי מוקפת במשפחתי .. זה לא היה נורא . בשלב מסויים התחילו ללמד אותי כל מיני דברים מעשיים , ואמרו לי בגלוי: "את צריכה לצאת מכאן" .. אמא אמרה לי , הם הכינו אותי לעזוב את הגטו .. לימדו אותי .. להסתרק בעצמי. ולתקן גרביים .. וכל מיני דברים מעשיים .. ושמות של אנשים שהיו מחוץ לפולין, ואמרו לי לזכור את זה , אמרו לי יום ולילה .. לימדו אותי את השמות . הם כנראה ידעו מה עומד לקרות."
תחושת הביטחון התנפצה כאשר שרה הוברחה מתוך הגטו , נמסרה למשפחה נוצרית ובהמשך הועברה ממנה אל משפחה אחרת . בראיון מציינת שרה שמה שהחזיק אותה בחיים , היה אמונתה הבלתי מעורערת שאמה תחזור לקחת אותה בסוף המלחמה. בדברה על אותה תקופה , ניכר כי ערך המשפחה , הוא נושא ברור ובולט בזיכרונותיה.
בשנה וחצי האחרונות של המלחמה התחבאה שרה מאחורי ארון בתוך דירה. הייתה זו תקופה קשה במיוחד , מותר היה לה לצאת מהמחבוא רק בשעות הערב . בני המשפחה נוצרית לא דברו איתה. לא קראו לה בשמה ולא נתנו לה אוכל ( היה עליה לקחת אוכל לעצמה בלילות כשלא ראו אותה).
רק לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטה בחו"ל , הכירה בעובדה שהוריה לא ישובו , וחלפו שנים עד שלמדה מה עלה בגורלם. בגלל "חובתה למשפחה" התחייבה שרה להינשא ליהודי ולהקים עימו משפחה יהודית :
"אני צריכה להתחתן עם בחור יהודי ולילדים שלי צריכים להיות שמות יהודיים . לפני שעזבתי את הגטו , אמא אמרה, ,אנחנו לא יכולים לצאת , את היחידה , את מוכרחה לזכור אותנו." זה היה מאד עמוק ומאד חזק עד היום .. כשיהיו לי ילדים הם יידעו מי הייתה אמי ומי היו הורי ומי היה אחי.."
מקור וקרדיט :
ג'וליה צ'ייטין , דן בר-און, "המשפחה בתקופת השואה: זיכרונות של יחסי הורים-ילדים", בתוך זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין (עורכות) , ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007, ע"ע 110-133 .
0
