אחת התיאוריות שעשויות לסייע בידנו לבחון את הקשר בין קשרי הורים וילדים בתקופת השואה היא תיאוריית ההיתקשרות כפי שגובשה בידי בולבי ( Bowlby ). לדבריו , מידת הפגיעות של אדם למצבי דחק וחרדה מושפעת הן מהתפתחותו המוקדמת והן מנסיבות חייו בהווה. להתקשרות המוקדמת עם ההורה נודעת חשיבות מיוחדת בשימורה של יציבות רגשית בבגרות. כאשר הילד מרגיש חוסר בטחון או חושש לאובדן בטחון בתוך הקשר , עלולה להתפתח התקשרות חרדתית. בולבי ציין כי ילדים החווים את דמויות ההתקשרות כזמינות ותומכות רגשית, מפתחים ייצוגים פנימיים שלהן בתור שכאלה, וכך הם לומדים בהדרגה לראות את עצמם כבעלי יכולת ( קומפטנטים) וראויים לאהבה. בהמשך משתמש הילד בהורה כבסיס בטוח שממנו הוא יכול לבדוק את העולם וללמוד יוזמות חדשות.
ואילו ההפך הוא הנכון לגבי ילדים החווים הורים שאינם מגיבים ולא זמינים. הם מפתחים מודלים הוריים של דחייה, ולפיכך נוטים לראות את עצמם כבלתי מסוגלים לעורר אהבה כאשר הם עצמם הופכים להורים.
כיצד יכולה אפוא תיאוריה זו לסייע לנו להבין את השפעתה של השואה על המשפחות שחוו אותה ?
מתוך נרטיבים של ילדים ניצולים אנו למדים , שכאשר החיים נעשו מסוכנים , הם נטו לתפוש את הוריהם ככאלה שאינם מסוגלים להעניק להם תחושת בטחון ותמיכה פיסית. לעתים נואשו ההורים מהניסיון לגונן והותירו בידי ילדיהם את הטיפול בצרכיהם הפיסיים. לעתים יצאו הילדים בגפם על מנת לשרוד. במקרים נדירים היו גם הורים שנטשו את ילדיהם והשאירו אותם לבדם אל מול הסכנות. כדי להבטיח את עתידו הפיסי של הילד , נאלצו הורים רבים להשאיר את ילדיהם הצעירים לבדם לפרקי זמן שונים, כדי שיוכלו לצאת לעבוד, לחפש מזון או למצוא לילדים מחסה אצל משפחות גויים או במנזרים. ההורים נקטו צעדים אלה בתקווה שיעניקו לילדיהם סיכוי טוב יותר לשרוד, אך הילדים היו תכופות צעירים מכדי להבין מדוע השאירו אותם הוריהם לבדם , או הפקירו אותם בידי זרים.
במקרים אחרים הכינו הורים את ילדיהם להישרדות בכוחות עצמם, היו שלימדו את הילדים לשנן בעל פה כתובות של קרובי משפחה , לשקר בנוגע לגילם ולהתחזות למבוגרים יותר בזמן סלקציות במחנות הריכוז או שלימדו אותם כיצד יוכלו להסתיר את זהותם היהודית. המשותף למעשים הללו ולאלה שפורטו לעיל הוא , שבתנאי חיים רגילים , הורים לא היו מציעים , קל וחומר לא היו מעודדים התנהגות מסוג זה.
במצבים כאלו הילדים לא היו בטוחים למה יובילו פעולותיהם החדשות , ואף לא היו בטוחים למה עליהם לצפות בעתיד מהוריהם. זאת ועוד , כאשר ההורים אכן הצליחו לדאוג לילדיהם מבחינה פיסית , תכופות בא הדבר על חשבון צרכיהם הרגשיים של הילדים , מה שהוביל במקרים רבים לחסימה רגשית שנמשכה שנים רבות לאחר תום המלחמה.
מקור וקרדיט :
ג'וליה צ'ייטין , דן בר-און, "המשפחה בתקופת השואה: זיכרונות של יחסי הורים-ילדים", בתוך זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין (עורכות) , ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007, ע"ע 110-133 .
0