המאמר , היצירה מהצל : מסע חייהם של ילדים ניצולי שואה , נכתב בידי פרופסור רוברט קרל ( Krell) , פסיכיאטור ששרד את השואה בהולנד, ועובד כיום בוונקובר שבקנדה, במאמר מובאים זיכרונות אישיים מהעת בה היה ילד אשר הוסתר אצל משפחה נוצרית. פרופסור קרל ניהל במשך שנים ארוכות את המחלקה הפסיכיאטרית של הילד והמשפחה באוניברסיטת קולומביה הבריטית. החלק הראשון של מאמרו מתמקד בנסיבות ההישרדות ובהשפעה הבלתי נמנעת של הישרדות בגיל הרך. בחלק השני של חיבורו , דן פרופסור קרל בעניינים המחלחלים וחודרים לחייו הבוגרים של הילד הניצול כגון : הישרדות, זיכרון , זעות וזעם.
במאמר מובאים ממצאים חדשים , שלכאורה מכילים בתוכם סתירה, כיוון שעולה מהם שילדים ניצולים רבים הצליחו בחייהם בהשוואה לקבוצות של בני גילם שלא חוו את השואה. יחד עם זאת , אצל כל אחד מהם באופן אישי נשארו מאגרים לא מבוטלים, ולעתים משתקים של כאב ועצב, אותם ניתן לייחס לחוויות השואה המוקדמות שלהם.
עיקרי דברים מתוך המאמר :
זיכרון חתום (memory (Encapsulated
כלל לא מפתיע שעולמו של ילד ניצול שואה הוא מורכב וייחודי ביותר , שכן , השואה עצמה הייתה אירוע ייחודי בהיסטוריה האנושית המודרנית, של מתקפה רצחנית במימדים המוניים על עם שלם שנגזר עליו דין מוות. גם הילדים היהודיים , שרבים מהם לא היו מודעים כלל ליהודותם , היו נדונים למוות. אלו ששרדו ונמלטו מההרג סובלים עד היום מאיום ההשמדה הקיומי. גארווד (Gerwood) מתאר סדרת תחושות ורגשות מעברו האישי כילד שנולד בגטו בפולין, ולאחר מכן נשלח עם הוריו ועם אח בוגר לברגן בלזן. בביקור שערך בברגן בלזן ב1990 נתקף ב"תחושות עזות שלא אוכל לתארן אלא כבלהה". החוויה שיכפלה "זיכרון סומטי ומתאים לגיל ההרגשה שהייתה לי כילד חלש ומורעב בבלזן". גארווד משער שנוכחותם של פחד איום וחרדה מפני ההשמדה נשארו בו בגדר זיכרון חתום (memory (Encapsulated. ואכן , למראה הצילומים מברגן בלזן , שקודם לכן לא השפיעו עליו , הגיב עתה ב"רעד בלתי נשלט והתחושות האיומות חזרו". הוא מצביע , אפוא , על קיומו של זיכרון לא מודע של ייסורים ראשוניים (Primary agony) המתחזק או נחלש על פי עוצמת האיום הנתפש ובלתי פוסק בשנתיים ומחצה הראשונות לחייו : איום ההשמדה.
הסיבוכים המוכרים והברורים יותר קשורים לטראומות בראשית החיים, כפי שניתן לראותם אצל כל הפעוטות והילדים הסובלים מתת תזונה, נטישה ופרידה, כלומר טראומה פיסית פסיכולוגית. בשואה סבלו ילדים יהודיים מכל אלה בזו אחר זה בו זמנית. לא היה להם זמן להתאושש בין מהלומה למהלומה. ידוע כי לשלוש שנות החיים הראשונות חשיבות מכרעת בקביעת ההתפתחות המוצלחת ועובדה זו אף זכתה לאישוש במחקר.
ההיעלמות הבלתי פוסקת של דמויות מטפלות אוהבות בטרזינשטאט
בין הגורמים החשובים אשר משפיעים על התפתחותו המוצלחת של הילד נמנים ,כפי שנמצא במחקר, בריאותה ונסיבות חייה של האם ההרה, מזגו של הילד ( טמפרמנט), שנקבע במידה רבה על פי גורמים גנטיים, אך תלוי גם בהתאמה לציפיות ההורים, בהתקשרות ילד-אם והצורך של הילד להיות נתון לטיפולו המתמיד של אדם אוהב אחד לפחות. די אם נציב ולו את הגורם האחרון- מודל של קביעות בטיפול, מול ההיעלמות הבלתי פוסקת של דמויות מטפלות אוהבות בטרזינשטאט , שם כל גירוש וגירוש גזל מהילדים את ה"אמהות" שאליהן נקשרו, קשר שכמעט תמיד הסתיים בפרידה . עיר המצב טרזינשטאט רוקנה מ3,000 תושביה והפכה להיות למחנה ריכוז נאצי ובו 74,000 אלף יהודים. בסך הכול עברו בטריזנשטאט 150,000 בני אדם בדרכם למחנות המוות , בהם 15 אלף ילדים. המבוגרים ניסו לטפל בהם באגף ל"ילדים חסרי אם" אולם לבסוף גם הם נעלמו. בסוף המלחמה נשארו בטרזינשטאט כ-100 ילדים , ו12 מתוכם נשלחו ללינגפילד שבאנגליה , לתקופת התאוששות.
קשר רגשי וסוליריות בין ילדים ניצולי שואה
אנה פרויד וסופי דן תיארו שישה מן הילדים הללו אשר הגיעו לטרזינשטאט , והם בני 6-12 , ושהו באגף תחת פיקוחן של כמה "אימהות". לאחר השחרור הם צורפו לקבוצה של כ-300 ילדים ומתבגרים . בקבוצה זאת, "רצונם היחיד היה להישאר יחד והם נבהלו כאשר הפרידו ביניהם, ולו גם לרגעים אחדים" . החוקרות אפיינו את הילדים כבעלי "רגישות יתר, אי שקט, תוקפניים וקשים לטיפול ", ואף על פי כן פיתחו הילדים עמדות חברתיות הולמות על בסיס הרגשות שרחשו זה לזה. היה זה קשר רגשי שניכרו בו " חמימות וספונטניות באופן שאינו קיים כלל בקשרים רגילים בין ילדים צעירים בגיל זה" . העמדות החברתיות החיוביות של ילדים אלו התפתחו בזכות הסולידריות שנוצרה בין ילדי הקבוצה שנותרו ביחד כל הזמן.
הישרדות
דבורק (Dwork ) העריכה כי כ-11% מילדי יהדות אירופה ניצלו ממוות, כלומר , אחד מכל עשרה הצליח לשרוד. בסיכומו של דבר, קשה יהיה למצוא יותר מ50,000 אלף ילדים ניצולים, נתון שקרוב יותר לשיעור הישרדות של 3%-4% מתוך הילדים שהיו נתונים תחת השלטון הנאצי בפולין ,הולנד , אוקראינה ורוסיה. ההישרדות הייתה , איפוא, כמעט בלתי אפשרית.
חוש מפותח ביותר לזיהוי אנשים שניתן לתת בהם אמון.
קשה למצוא הסבר להישרדות וניסיון כזה עלול , אפוא , ללקות בפשטנות יתר. בל נשכח שמרבית הסיכויים היו גם שגם ילדים עמידים (resilient) ורבי תושייה במיוחד לא ישרדו. די היה בהחלטה שגויה אחת, גם אם אותו ילד הכריע נכון ב-100 החלטות אינטואיטיבית קודמות, כדי להיגזר לדין מוות. רוב הילדים שניצלו מייחסים , אפוא, את השרדותם למזל מדהים. כל ילד , בין אם שהה במחנות או במנזרים , נזקק למידה של עזרה מצד המבוגרים ונאלץ לסמוך על זרים. על פי מחקרם של סודפלד ( Suedfeld) ועמיתיו , שערכו 30 ראיונות אוטוביוגרפיים עם ניצולי שואה, יש ראיות מסוימות לכך שבזיכרונות ההתמודדות בולטת הזדקקותם של הילדים הניצולים להתנהגות המכוונת לפתרון בעיות. באופן זמני הם חיפשו פחות תמיכה חברתית, כנראה משום שהבינו שהם לבד. ילדים שחיו במחבוא היו צריכים להקפיד במיוחד על שליטה עצמית כדי לשרוד, והיה עליהם להסתגל למצבים שונים ולמבוגרים שונים אצלם מצאו מקלט.
התכונה היחידה שעשויה הייתה לעזור להם להחליט אל מי לפנות בבקשת עזרה , הייתה אולי חוש מפותח ביותר לזיהוי אנשים שניתן לתת בהם אמון. ואלנט ( Valnet) מציין כי "ילדים ניצולים המשיכו להסדיר את המבנה הנפשי שלהם על פי דרישות הסביבה", כלומר , מיומנות הישרדות שהמשיכה ללוות אותם גם בשנים שלאחר המלחמה.
הואיל וילדים כה מעטים הצליחו להינצל , אין לנו כל אפשרות להכיר את המגוון העצום של טכניקות הישרדות אותן אימצו לעצמם הילדים. מקורות המידע היחידים שלנו על טכניקות הישרדות הם של אותם ילדים ניצולים, מועטים יחסית, שיכלים לשחזר ולספר לנו על תהליכי קבלת ההחלטות שהם עצמם נקטו בהן.
"אני (פרופסור רוברט קרל (Krell) , הייתי אחד מאותם הילדים שגורלם שפר עליהם וניצלו. משפחה הולנדית נוצרית קיבלה אותי לביתה. בטחוני וביטחונם היה תלוי בשיתוף הפעולה ובשתיקת כל בני משפחתם המורחבת, שרבים מהם ביקרו בבית וראו אותי. השתיקה נדרשה גם מן השכנים ומחברותיה של אחותי החדשה, שידעו גם הם על דבר קיומי. בתקופה זו נלקחתי פעם אחת לבקר את אמי במקום מסתורה. באותו יום התדפקו על דלתה אנשי הס"ס והיא הצליחה להרחיקם באמצעות מסמכים מזהים מזויפים ש"הוכיחו" כי היא שוויצרית. נורה , אחותי , האומנת הנוצרייה ואני , היינו במרחק דלת אחת מגילוי, הייתי אז בן שלוש. "
האם היה ביכולתי לתרום במשהו להסתרתי ? נדמה לי שלא יותר ולא פחות מכפי שהצליחו כל שאר הילדים הצעירים להבין ולעשות. באופן כלשהו הבינו הילדים שקיימת סכנה חמורה. הכרה זו גרמה להם לשתף פעולה, לא להיות תובעניים ולא להתלונן. מגיל רך ידעו לא להתלונן על מחלה, אלא אם כן הייתה חמורה במיוחד , שכן אי אפשר היה לקרוא לרופא. הם גם לא בכו כמו ילדים נורמליים . חלקם לא בכו כמעט מאז , או רק בדל"ת אמות.
השתקת זיכרונות הילדים
אחרי המלחמה, נהגו המטפלים לשכנע את הילדים בעלי הזיכרונות המשמעותיים להרפות מהם. ילדים שרצו לדבר הושתקו. בעולם המתאושש מהמלחמה נועדה ההשתקה לסייע לילדים לפנות אל עבר העתיד ולשכוח את העבר. חלק מהמבוגרים התקשו ללא ספק להתמודד עם זיכרונותיהם של הילדים, ולעתים ניסו לשכנע אותם שאלה זיכרונות מפוקפקים, לא מדויקים או מסולפים.
זהות
שאלת הזהות קשורה באופן הדוק לזיכרון ולהיעדרו. מהילדים הצעירים ביותר , אלה שלא היה להם זיכרון של חיים במשפחה יהודית ואווירה דתית, נשללו עוגנים שבאמצעותם אפשר היה להיאחז בגרעין של מסורת. גם במקרים שבהם רכשו את ראשיתו של זיכרון מהעבר, הוא כובה במהירות בידי מבוגרים שוחרי טוב שלימדו את הילדים לא לדבר על כך לעולם, שמא יתגלו. השמירה על זהות יהודית התקשרה לגביהם עם מוות, ואילו אימוץ הזהות היהודית צפן בחובו את הסיכוי לחיים. ילדים יהודיים שהסתתרו במנזרים או חיו בבתי נוצרים למדו עד מהרה להסתיר את תודעתם היהודית, במקרה שהיו מבוגרים דיים כדי להיות בעלי תודעה כזאת. נראה ,אפוא, כאשר היה איום של סכנת מוות , ילדים לומדים מהר. בשעה שברגיל הורים מקדישים זמן רב כדי ללמד את ילדיהם לדבר אמת, הרי שאת הילדים היהודים בשואה לימדו לשקר- אודות מוצאם, שמם ומשפחתם. עם הזמן הפכו השקרים לאמת שקשה היה להתירה ולהשתחרר מכבליה.
רות קרן-סגל נולדה ב1937 להורים משכילים, בשאבלי שבליטא. היא הייתה בת חמש כשהגייסות הגרמנים הגיעו לעיר. היא זוכרת כיצד נגנב רכושם. איך הם נדחסו לגטו, וכיצד גיל שבע הוטלה עליה האחריות על אחותה , שהייתה אז בת ארבע. רות הייתה עדה למעשי אונס ולתליות פומביות. בקינדר-אקציה הועלה שתי האחיות על משאית. בדרך נס הציל ידיד המשפחה את רות . הוריה הסתירו אותה אצל משפחה ליטאית , ולאחר ששהתה בביתם כשנה הפכה לקתולית אדוקה. הוריה ניצלו ולאחר המלחמה הרשו לה ברוב חוכמתם, להמשיך להשתתף במיסה הקתולית במשך שנה, בעודם מקרבים אותה בהדרגה ליהדות . כאשר התאשפזה רות לצורכי ניתוח והיא בשנות ה-60 המוקדמות לחייה, לקחה אתה מחרוזת תפילה נוצרית ומזוזה. כדבריה, " כשאני בסכנה , אני מבטיחה את עצמי מכל הכיוונים".
אבל מה הוא גורלם של אותם ילדים יהודיים שהוריהם לא חזרו ? הקושי שלהם היה גדול עוד יותר . אלה שגילו את זהותם היהודית לאחר שהמשיכו לחיות כנוצרים גם לאחר המלחמה, נתקלו בבעיות זהות. חלקם מספרים שנמשכו הן לכנסייה והן לבית הכנסת. אחרים הקפידו להתרחק משניהם. רבים מהם נישאו לגויים, וגם אם הנישואים והמשפחות שהקימו סיפקו לניצולים אלה קשרים מלאי אהבה, הרי שבשנים מאוחרות יותר הם הביעו חרטה מסוימת על שלא ניסו לחיות כיהודים. ילד יהודי ניצול שהצטרף בבגרותו לקהילה היהודית ולמד את התפילות העבריות , במיוחד כדי שיוכל לומר "קדיש" על משפחתו שנרצחה, אומר שחבל שלא עשה זאת כשילדיו עוד היו צעירים דיים להישאר יהודים. זוהי חרטה שלאחר מעשה. למעטים בלבד היו אבני הבניין הדרושות לביסוסה של זהות יהודית וראיית הנולד בדבר הצורך להשיב לעצמם קיום וזהות יהודיים.
במקרה שלי , לו היו הנאצים תופסים את הוריי או ממיתים אותם כתוצאה מהלשנה, כי אז עומדות היו בפני שתי אפשרויות בלבד. האחת – להילקח לא"י , כפי שנלקחו לכאן יתומים יהודיים הולנדים כה רבים, והאחרת, הסבירה יותר , להישאר עם משפחתי הנוצרית. רצה הגורל שהוריי אכן חזרו , אבל שוב לא היו יהודים אדוקים בדתם כמו חפני המלחמה. אחת התוצאות לכך הייתה שהוכנסתי לבית הספר הטוב היחיד בסביבה, שהיו בו גן חובה קתולי שחיזק את תחושת הנצרות שלי, עד שהתחלתי לקבל שיעורי עברית לאחר שעות הלימודים. בן דוד של אמי, ששב ממקלטו בשוויץ , הציג אותי בפני הניצולים המעטים שפקדו את בית הכנסת המקומי, אשר אהבו לשמוע אותי טוען , שבעצם אני קתולי. הייתה זו בדיחה על חשבוני, ילד יהודי שאינו יודע מה הוא ומי הוא. העובדה שאבי סירב מאותו יום ואילך לפתוח מחזור תפילות יהודי בלבלה אותי ביתר שאת בחיפוש אחר זהותי, במיוחד מפני שסירובו להתפלל לא הפריע לו להשתייך לקהילה ואף לפקוד לפרקים את בית הכנסת.
זהותם של ילדים יהודיים שהועברו מאירופה לא"י לאחר המלחמה התחברה ליהדות ביתר קלות. גם אם נשאו עימם זיכרונות עבר בעלי משמעות, שכן בישראל היו מוקפים בחיים היהודיים, במסורת ובחגים, והצפתם בסביבה שכזו אפשרה להם לטשטש את העבר ולהצטרף לתהליך הפיכתם לילדים ישראליים רגילים.
לא לכל הסיפורים הללו יש סוף טוב , רבים מהדיווחים על ילדים שקליטתם בארץ הייתה קשה ביותר וילדותם הייתה רחוקה מלהיות "נורמלית". ייתכן שכלפי חוץ נראה היה שהם מסתגלים, אבל הנורמליזציה שקיבלה ביטוי באימוצה של דמות הצבר ובשלילת דמותו של היהודי הגלותי , הושגה תכופות במחיר פסיכולוגי כבד – שלילת העבר.
גם הילדים הניצולים בישראל לא השתחררו מעברם, והם אף שמרו על דברי זיכרונות. אפשר שילדים אלה זכו לתשומת לב מועטה עוד יותר מאלה שנותרו בתפוצות , ובדרך כלל לא התייחסו ברצינות נאותה לבעיותיהם, שכן על פי רוב הם לא נחשבו ל"ניצולים אמיתיים" . תפקיד זה נשמר בראש ובראשונה למבוגרים ניצולי מחנות הריכוז. יהיה אשר יהיה מנגנון ההסתגלות אשר שימש אותם, פעם בהם רגש עז של זעם עמוק על אשר עוללו להם, ורק לעתים הוא דעך אצל הילדים הניצולים, בין אם היו צעירים או מבוגרים יותר , בין אם עלו לישראל , עקרו לצפון אמריקה או לאוסטרליה, ובין אם זכו לסיוע או נתקלו בהתעלמות.
זעם
לא ניתן היה לבטא את הכעס שהציף את הקורבנות חסרי הישע הצעירים , שהיו עדים למעשי הזוועה שנעשו בבני משפחותיהם. המעטים שהצליחו לשרוד, שרדו בין השאר בזכות יכולתם לדחוק ממחשבותיהם את שאיפת הנקם והגמול, שכן כמעט כל מי שגילה התנגדות פיסית נרצח מייד. בדרך כלל מדובר היה בידיים ריקות מול קני הרובים.
באשר לצעירים מבין הילדים הניצולים , אלה שטרם מלאו להם שבע, לא זו בלבד שחוו את הרדיפה חסרת הרחמים של האויב , אלא נאסר עליהם גם לבכות או למחות. כתיאורה של נחמה טק: "היינו צריכים לשתוק ולא לדבר על העבר, ההווה והעתיד שלנו. לעתים קרובות היה עלינו לשמוע הערות אנטישמיות . גם אם זה הכאיב לנו מאד , אסור היה לנו למחות. השתיקה נטבעה עמוק בדמם של הילדים שהוחבאו".
הצירוף של חסך חמור ומוקדם , חווית האובדן החוזר ונשנה והיותם עדים לזוועות שאין הדעת תופשת אותן , די בהם כדי לטבוע תחושה עמוקה של זעם. אצל ילדים מבוגרים במקצת קיבל הזעם את ביטויו מיד לאחר השחרור. ילדי בוכנוולד, ששוכנו תחילה באקראי בצרפת , התפרצו באורגיה של הרס והציתו אש באולמות השינה. אחר התנפלו על האחראים עליהם, ולבסוף אלה על אלה, אבל לא על אלה שהציתו את הדלקה.
האם ייתכן שזעם , שנחרת כה מוקדם וכה עמוק בנפשותיהם של ילדים פגיעים , ייעלם עם חלוף הזמן? הסבירות לכך נמוכה. אם טראומה בודדה בילדת יכולה להמשיך ולהוות גורם השפעה רב עוצמה בהמשך החיים , כי אז לבטח טראומות מרובות וסדרתיות ממשיכות לייצר ייצוגים נפשיים פעילים. הזעם נמשך לא ככעס כרוני מהסוג המוכר לנו היטב , אלא כפגיעה מתפרצת וכואבת שמתקיימת כמבנה יסוד, אשר התפתח בתגובה על פשעי הנאצים.
הזעם כה גדול עד שתגובה עליו יכולה להתהוות רק מתוך שתיקה או בפנטזיה, ולכל היותר בבחינת צעקה אילמת.
כילד ניצול לאחר המלחמה, העסיקו אותי מדי יום פנטזיות של נקמה. במשך שנים חשבתי שמלחמת עולם שלישית היא התשובה לכך, בהנחה שמלחמה בין ארצות הברית ורוסיה תשמיד את גרמניה ואת פולין , שתשמשנה , מן הסתם , שדה קרב לשתי המעצמות הגרעיניות הגדולות. עולם הפנטסיה הנקמנית הפנימי שלי נרגע במקצת כאר שקעתי בעיסוקים שונים : לימודים , נגינה בפסנתר וקריאה אין סופית.
הזוועות הן כה איומות והזעם על ההשמדה כה מפלצתי עד שהניצולים מנסים למצוא מרפא באמצעות יצירה , כגון כתיבה ואמנות פלסטית , או על ידי הפיכה למנהיגים בקהילתם. זכר השואה ולימוד השואה גם כן משרתים מטרה דומה , כמו גם מתן עדות על השואה.
סיכום
מדיווחים מחקריים עולה שהילדים הניצולים מצליחים על פי רוב בחברה, בנישואין ובחייהם המקצועיים. יהודית המנדינגר , עובדת סוציאלית , פיקחה על מעון באקואי שבצרפת בו שוכנו קרוב ל-100 ילדים ניצולים מבוכנוולד , ועקבה אחר אחדים מהם במשך שנים רבות . ב1982 היא חזרה וראיינה 14 מתוכם, שמונה בישראל ושישה בצרפת, ומצאה שכמעט כולם נשואים ועובדים. רק אחד מן הניצולים היה גרוש. הילדים בבגרותם הראו את יכולתם להמשיך ולנהל באופן תקין את חיי היום יום שלהם.
מחקרו של שלום רובינזון ועמיתיו התבסס על ראיונות עם 103 נבדקים , מבוגרים שהיו בילדותם ניצולי שואה. החוקרים מצאו כי הנחקרים מתפקדים היטב. יותר מ80 אחוז דיווחו על חיי משפחה חמים , ויותר מ-90 אחוז דיווחו על הסתגלות טובה לחיים בישראל. אולם , 40% מהניצולים שהשתתפו במחקר דיווחו גם על נדודי שינה, סיוטים , חרדה כרונית , אי יציבות רגשית , דיכאון ותסמינים אחרים .
משמעות חדשה למושג העמידות
אף על פי כן , רמת ההסתגלות בהמשך החיים נראית מרשימה בהחלט בהשוואה להסתכלות הראשונית מיד לאחר המלחמה , בה נמצאו ילדים שאי אפשר היה להתמודד איתם עד כדי כך שהמטפלים סברו כי הם פסיכוטיים או עבריינים חסרי תקנה.
הילדים ניצולי השואה העניקו משמעות חדשה למושג העמידות – במאמציהם לחיות חיים מוצלחים ללא אבני הבניין שנחשבות , על פי רוב , תנאי מוקדם הכרחי. הם הצליחו בכך , ככל הנראה , באמצעות העלאת זיכרונות משמעותיים מחד גיסא, ובאמצעות הדחקה מוצלחת והמרת הזעם בצורות שונות של קונסטרוקטיבית כגון מאבק בגזענות ו/או באנטישמיות, בניין קהילה, ועוד פעולות מנהיגותיות .
426 הילדים שהובאו מבוכנוולד לאקואי שבצרפת לשם החלמה ושיקום , מהווים דוגמא לכך. מקרב קבוצה זו יצאו רופאים , מדעני גרעין , רבנים , סופרים ואנשי עסקים. אף אחד מהם לא הפך לרוצח. רובם הצליחו באופן כלשהו "למדר" את טראומות העבר וללמוד לחיות בהווה. ניתן לומר שהם חיו חיים מסודרים והישגיים במקביל לעולם הא-נורמלי של כאוס ופחד מתמשך.
מקור וקרדיט :
רוברט קרל , "היצירה מהצל : מסע חייהם של ילדים ניצולי שואה", בתוך: זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין ( עורכות). ילדות בצל השואה : ילדים – ניצולים ודור שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007.
1
