תמי לביא (מרגלית בלאס), ילדה בת 4 ,מהמנזר לאימוץ

1991

מקור וקרדיט:

חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים , ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה.  הוצאת גוונים , 2006 .

… כנראה שאבא נהרג מיד בוורשה. אמא ילדה אותי בוורשה. אחי היה איתה. סיפרו לי שזוכרים את אחי הולך איתי מאוחר יותר יד ביד אל גברת מריה. גם אמא הייתה מגיעה איתנו אל מריה. הן היו מיודדות וכנראה שכאשר החמיר המצב, אמא ביקשה אותה לשמור עלי ומריה הבטיחה לה זאת.

אינני יודעת כמה זמן שהיתי אצלה. אינני יודעת היכן היה אחי. התברר לי שבשלב מסוים הלשין אחד השכנים שמסתובבת שם ילדה שלא הייתה במקום קודם לכן.. הגיעו אנשי גסטאפו ומריה אמרה להם שאני האחיינית שלה, ואכן הייתה לה אחיינית . כאשר נשאלתי מי היא עבורי , עניתי שזו "דודה". זה עבד באותו רגע, אבל מריה הרגישה שהסכנה גדולה עבורי ועבורה. היא נתקפה בפחד והחליטה להעביר אותי למנזר, כאשר אני נושאת את השם ונדה מריה.

הלבישה אותי בכל הבגדים ובשמלת קטיפה עליונה. בחלק הפנימי של השמלה תפרה שקית בד קטנה ובתוכה פתק בכתב-ידה ובו היה כתוב שהוטבלתי וכי היא מבקשת שיטפלו בי. מריה ענדה לצווארי סרט עם צלב קטן . לקחה אותי בשעה שקטה ודחפה אותי לתוך חצר המנזר. שם מצאו אותי הנזירות… אך כנראה שמצפונה של מריה לא היה נקי, ולכן הייתה מגיעה למנזר מדי פעם כמתנדבת וכך יכלה לשמור על קשר איתי.

אני זוכרת את הכנסייה, את טקס ההטבלה . את החלונות הגבוהים במנזר.. מסדרון ארוך.. כל חיי, כאשר אני נכנסת לכנסייה , זה עושה לי משהו…

זכרתי את הנזירות , את החיבוקים . זכרתי שקיבלתי מהם יחס חם . אוכל. חיבוקים  של אהבה ראשונה אני זוכרת רק מהנזירות.

הייתי ילדה בלונדינית עם עיניים כחולות. אם המנזר ידעה שאני יהודייה. היא לא אמרה זאת לשאר הנזירות , כי היו בדיקות פתע של הס.ס. והיא לא רצתה שהנזירות תצטרכנה לעמוד בחקירה ולשקר.  "אני עם השקר" אסתדר ואעמוד בזה, " היא אמרה לי שנים רבות אחר כך.

בשנת 1988 שמעתי שהגיעה לארץ היסטריונית פולנייה בשם אווה לשק-קורק, העוסקת במחקר הקשור לילדים ששהו במנזרים בזמן המלחמה. למרות שהחלטתי לא לעסוק בזה יותר, הייתה לי פתאום הרגשה שהגורל מתדפק על דלתי… היסטוריונית , מחקר , ילדי מנזרים.. איך לא להיענות לזה?

התברר שהסיפור של הילדה ונדה היה ידוע ומוכר לחוקרת, היא כמעט זכרה אותו בעל-פה. אווה קראה את המכתב וזיהתה את הפרטים. הייתי המומה. התברר לי שהמנזר בו שהיתי פנה בבקשה אל איכרים פולנים לאמץ ילדים. משפחה פולנית , משפחת שימנסקי, לקחה אותי מהמנזר. אני זוכרת שהייתי יוצאת לשדה לרעות אווזים יחד עם בנה של אם המשפחה. היא הייתה זו שטיפלה בי בתקופה שבין היותי במנזר לבין הזמן בבית הילדים היתומים , שממנו לקחה אותי נינה לארץ ישראל. גם גברת שימנסקי הפולנייה הייתה עבורי "אמא" בשרשרת האמהות שלי.

אני זוכרת גם מכות שקיבלתי מבעלה. אבל אני זוכרת אותה כאשה שהייתה טובה אלי. חשוב לי לומר זאת.  היא הייתה טובה אלי אבל לא הכרתי מצב שבו חיבקה אותי. היא לא ידעה לחבק, ולא היה דבר שערגתי אליו יותר במשך כל השנים כמו חיבוק. תודה לאל שה"קאורדינציה" אספה אותי, שלא נשארתי שם אצלה… שאני בישראל עם בעלי ומשפחתי.

אני זוכרת סיטואציה אחרי המלחמה בה הגיעו אנשים במעילים שחורים ארוכים , כנראה יהודים שרצו לקחת אותי ממנה. היא התנגדה ואמרה " ילדה זו לא כפפה.. "  ולא נתנה להם לקחת אותי. רק מאוחר יותר הועברתי לבית הילדים.

לאחר המלחמה החליטה נינה , ניצולת שואה , לקחת אותה מבית הילדים בפולין ולגדל אותה כאם בישראל . היא לא סיפרה לה מעולם שהיא לא אימה הביולוגית האמיתית.

רק בבגרותה הצליחה תמי לביא לגלות זאת בדרך לא דרך.

מקור וקרדיט :

חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים , ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה.  הוצאת גוונים , 2006 .

 

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *