עדות משנת 1946
באשה האלפארן הייתה בת 3 עם פרוץ המלחמה.
" נולדתי ב11 בנובמבר בסטרי ( מחוז לבוב שבמערב אוקראינה), לאבי נחום ואמי אטקה מבית רובינסון.
בשנת 1941 הגיע אלינו הצבא הגרמני. פעם אחת ראיתי צבא אחר, בלי נשק . שאלתי את אבא , מה זה , והוא הסביר לי , שזהי משטרה יהודית שעוזרת לגרמנים להשמיד את היהודים והזהיר אותי שלא אצא לרחוב.
אבא התחיל ללכת לעבודה ואמא היתה תמיד עצובה. פעם בא אבא במרוצה , ארז עם אמא מעט אוכל ובלי לסגור את הדירה הוביל אותי עם אמא למרתף בעיירה, ושם הצטופפו כבר הרבה אנשים. אבא והדוד סגרו בלבנים את המרתף והלכו להם.
אחרי שלושה ימים חסר היה לחם ועוד-מעט היינו נחנקים מחוסר אוויר. היינו 50 איש . לפתע בא אבא והוציא אותנו .
אנו שמחנו מאד אבל לא זמן רב. אבא סיפר לנו שהגרמנים הובילו להורג יהודים רבים וביניהם את דודי ודודתי מצד אמא ואבא.
חזרנו הביתה ושם הכל היה שדוד ושבור. אבא לקח אותי ואת אמא למקום עבודתו . אותי הסתיר בתוך ארון קטן , שבו שמר את כלי עבודתו, ושם הסתתרתי שלושה שבועות.
אחר כך מסרני לפולנייה אחת , גברת יושצ'יקובה. הייתי אצלה שבועיים בפחד רב. ילדיה הרביצו לי , ופעם קמו להטביעני בנהר, לפתע באה גברת יושצ'יקובה, לקחה אותי ועזבתני ליד המחנה שבו נכלאו הורי.
הורי הסתירוני תחת מיטה במשך היום. יהודיה אחת הביאה לי אוכל ובלילה לקחני אבא למיטתו.
אחר כך מסרוני לגברת נובאקובה שם המשכתי להסתתר. הגיע יום השחרור על ידי הצבא האדום , תחילה הגיעה אמא ואחר כך אבא וסוף סוף היינו ביחד . עכשיו אנו בבאד ריכנהאל בגרמניה ורוצים לעלות מהר לארץ-ישראל."
עדות שנמסרה לבניימין טננבוים ב1946 .
מקור : בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947
1
