"אני יושבת על כורסונת ובונה קרקס על השולחן. תני נשיקה. אני רוצה שתהיי בריאה, שתהיי מאושרת".
מילים אלו כתבה דנושה בת ה-5 בשנת 1943, במקום המסתור שלה בצד הארי של וורשה. דנושה ידעה שהיא כותבת לאשה בשם ידוויגה, שחשבה שהיא בת דודתה. למעשה היה זה שם הכיסוי האמיתי של אמה, אנה קורנבליט לבית גולדמן, שהמכתב הקצר שקבלה מבתה סיפק לה את הכוח להמשיך במאבק ההישרדות בזמן המלחמה.
דליה גבריאלה קורנבליט נולדה בשנת 1938 בוורשה. את ילדותה בגטו אינה זוכרת, והזיכרון הראשון והיחיד שיש לה מאביה, צ'סלב (צדוק), הוא מרגע פרידתו ממנה בספטמבר 1942, מכניס אותה לשק תבן ומדריך אותה כיצד להתנהל בדממה בזמן שהותה בשק. יותר לא ראתה דליה את אביה, שנרצח באושוויץ.
דליה הפעוטה הוסתרה, תמורת סכום כסף גבוה, בדירתה של סופיה פרקובסקה, נוצרייה רווקה שחיה בצד הארי של וורשה. המסתירה דרשה שהוריה לא ידעו את זהותה וכתובתה, ושהקשר בינם לבין בתם יתקיים רק באמצעות מתווך. שמה של דליה הוחלף לדנוטה (דנושה) ויטולין.
שנתיים חיה דנושה במסתור, מבלה ימים ארוכים ובודדים בדירה הנעולה כשסופיה יצאה לעבוד, ולומדת ממנה על הנצרות כשהייתה בבית. במהרה שכחה דנושה את חייה הקודמים. היא ידעה שהיא גרה אצל קרובת משפחה, ושיש לה בת דודה בשם ידוויגה, ממנה הייתה מקבלת מדי פעם, באמצעות המתווך, סוכריות ובובות. המתווך העביר לאמה את המכתב, וכן תצלום של דנושה עם סופיה כדי שאמה תראה שהיא בסדר. אמה שמרה אותם על גופה במשך כל המלחמה, ואמרה שזהו הדבר היחיד שהיא מוכנה למות למענו.
דנושה ידעה שהיא מוכרחה לשמור על דממה, אך יום אחד לא עמדה בפיתוי, ונגעה בקלידי הפסנתר שעמד בסלון. כשסופיה גילתה זאת היא כעסה מאד והכתה אותה. בדיעבד אותו אירוע הציל את חייה – בזמן ההפגזות על וורשה באוקטובר 44', כאשר הבניין החל לבעור, חילץ אותה שכן, שידע על קיומה בשל הנגינה בפסנתר, מהדירה הנעולה. יותר לא ראתה את סופיה, שנהרגה כנראה בהפצצה.
להמשך סיפור החיים בפרויקט לאסוף את השברים של יד ושם ( קישור)
0
