מאת: ניר חסון
לפני שבוע חזר שרגא נגב, חבר קיבוץ ניר עוז, לקיבוץ הנטוש כדי לעבוד בגידולי שדה. הוא המתין שהטרקטור יתפנה כדי שיוכל להתחיל לרסס את שדות תפוחי האדמה ובינתיים רכב על אופניים אל חדר קטן שהוקצה לו בקיבוץ ללינה. הבית שלו אמנם לא נשרף אבל ניזוק קשות ב–7 באוקטובר, "הלכתי לשם, אבל אני מרגיש לא טוב לחזור לגור שם ואני לא היחידי, זה כנראה יקח זמן", הוא אומר. נגב, בן 85, הוא אחד משני ניצולי השואה שגרו בקיבוץ ניר עוז ביום המתקפה.
כמו רבים מוותיקי הקיבוץ הוא לא שש לשתף ברגשות. "למורה הראשונה שלי קראו אחוזה, היא הייתה הילדה הראשונה של שכונת אחוזת בית, היא אמרה לי שני דברים, דבר ראשון 'תחליף את השם שלך', ודבר שני 'בנוגע לזיכרונות, זיכרונות בוחרים'. זה מצא חן בעיני, אז אני בוחר מה לזכור", הוא מסביר.
נגב נולד בשם פייבל למפרט בעיירה בפולין, סמוך לגבול רוסיה. "כשהגרמנים התקרבו הרוסים אמרו 'מי שרוצה לחיות צריך לעבור את הנהר, מי שלא, בעיה שלו', בדיעבד כל מי שנשאר הלך למחנות. אנחנו עברנו את הנהר וכל הזמן היינו בנדודים", הוא מספר. המשפחה נדדה ברוסיה במשך כל שנות המלחמה, אביו הועסק בתחום הרכבות והם נדדו מתחנה לתחנה. במשך שנות המלחמה איבדו הוריו של נגב את שני אחיו. "ההורים לא רצו לספר, ניסינו לסחוט אבל לא הלך, במלחמה גם נולדו להם שתי תאומות באחת העיירות, אבל הן נפטרו, "אותן אני זוכר, אני לא יודע ממה הן מתו, מצבנו היה טוב יותר ממי שהלך למחנות, אבל עדיין היה קשה מאוד. אני לא זוכר שמישהו התעלל בנו או משהו כזה, להורים היה מאוד קשה אבל הם לא שיתפו אותנו". בסוף המלחמה חזרה המשפחה למחנות פליטים בפולין, שם פגש נגב מדריך ממחנות העולים ששכנע אותו לשכנע את ההורים לעלות ארצה. מהמחנה הם הועברו לנמל מרסיי בצרפת ומשם עלו לישראל. "ככה הגענו לארץ הלא מובטחת, אני לא בטוח שעשיתי עסקה טובה", הוא אומר בהומור מריר. השם שרגא הוא עברות מקובל לשם פייבל ואת השם נגב הוא בחר עם אשתו אחרי החתונה בניר עוז……
0
