אימא ששלחה אותי ואת אחותי מהבית – בתושיית אחותי ניצלתי
שמואל יזרעאלי נולד ברובע היהודי של וורשה שבפולין בשנת 1936.
המקום הפך לגטו ששמואל מכנה " קן עכברים " בו רוכזו מאות אלפי יהודים. שמואל ציין כי המטרה של הנאצים הייתה להרוג את כל היהודים בשטח הזה. הם חשבו שאם יערימו קשיים באספקת אוכל ומים היהודים כבר ימותו כבר מעצמם. היהודי, אם לא מת נחשב היה לכזה שימות בעתיד. "אבל זה לא הצליח להם".
שמואל ציין כי על אף גילו, כל פעם שהוא נזכר במה שקרה, הוא חוזר ומתרגש מאד. אמו ואחותו חנה נשארו בגטו וורשה, שם שהו במשך שלוש שנים. שמואל, היה כבן שלוש ואחותו חנה כבת עשר.
"מי שהצילה אותי הייתה אחותי" הוא אמר והסביר:
הוא ואחותו הסתובבו כל היום ברחובות וחיפשו אוכל. לפעמים גם בגדים שאפשר למכור תמורת לחם. כשהתעייפו היו חוזרים הביתה, אבל אמם, באומץ ומתוך אמונה שכך ישרדו, שילחה אותם מהבית ולא הניחה להם לחזור, כי בבית היה הכי מסוכן. בעידודה של אימא הם ברחו ושוטטו ברובעי העיר בהם היו חומות וגדרות. היו הולכים לשכונות של הארים הפולנים רק לחפש אוכל. בלילה היו באים ומסתתרים באיזו חורבה, כי אימא לא הרשתה להם לחזור, כדי שלא יתפסו אותם.
אחד הלילות ישנו, אחותי הגדולה והוא בגומחה בקבר. שם היה שקט. "ניסיתי לדמיין את פניו של אבא שלי אבל לא הצלחתי". בבוקר הלכו להסתובב בוורשה. חיפשו תפוח רקוב או קליפות של תפו"א שאולי מישהו זרק, אך לא מצאו דבר.
"עוד מעט תיגמר המלחמה " אמרה אחותי ובילפה…..
שמואל אמר שהגרמנים המנוולים התחילו לטפל גם בבני מיעוטים אחרים אבל קודם כל ביהודים. כל מי שנולד בהיר עם עיניים כחולות, הסיכויים שלו לשרוד היו גבוהים יותר כי הוא היה דומה לפולני. מי שנולד פחות בהיר עם עיניים חומות ואף של יהודי או כזה שמזכיר אף של יהודי, לא היה לו סיכוי.
כשהגרמנים הקימו את גטו וארשה הם לא רצו לעסוק ביהודים ישירות ולכן הקימו ועד שקראו לו יודנראט – שלטון היהודים. חברי וועד היודנראט, היו למעשה שפוטים של הגרמנים. הם הלכו בשכונות, אספו יהודים לקחו אותם לרכבות ודחסו אותם לקרונות תוך שירו במי שצעק. הרכבות הסיעו אותם, כמובן, למחנות. חברי היודנראט בצעו את פקודות הגרמנים ואח"כ גם אותם הגרמנים הרגו בסופו של דבר. סדר העדיפות שלהם היה כזה: הנכבדים והזקנים, אח"כ הילדים, חוץ מילדים שהיו קצת יותר מפולפלים שברחו.
באחד הפרברים של ורשה, בשולי העיר, במקום אשר בזמן שלום הגיעו אליו רכבות עם אספקה לעיר, בזמן המלחמה הגרמנים השתלטו על המקום הזה ומשם ולקחו את היהודים למחנות טרבלינקה ולמיידנק – המשלוחים. הם, בתור ילדים, שחקו שם כי לא הבינו מה בדיוק קרה באותו המקום.
"את הפקולטה של החיים התחלתי בגיל 3 והמשכתי וסיימתי בהצלחה בגיל 6 איך? למה? כי נשארתי בחיים"
"בגטו ורשה לא פרחו פרחים. בגטו ורשה לא התעופפו פרפרים, בגטו ורשה לא נשמעה שירת ציפורים. את שדרת העצים גדעו מזמן. מחלקי הגזע הקטנים שנותרו בחצר ביתנו הגדולה בנינו בית מסתור. היה גם עץ אחד גדול. במשך ימים רבים השכנים רצו לגדוע אותו אך אחד מהם, פאבל,ממש בגופו, שמר עליו. 'אם אין עץ אז אין חיים' הוא אמר וחוץ מזה "סבא שלי שתל אותו". לילה אחד גדעו את העץ וגם השכן פאבל לא נראה יותר. אולי הוא מת, ואולי האומשלגפלאץ לקחו אותו. החצר נראתה כמו מדבר ".
אביו של שמואל נהרג בשנת 1944 בקייב באוקראינה בצבא האדום. הרוסים היו מסודרים…. הם שלחו טלגרמה: "משתתפים בצערך, אנו מודיעים שיוסף נהרג ביום… מי שלא התגייס לצבא האדום נשלח לגולאגים בסיביר וכך גם גברים רבים מבני משפחתו. בשני המקומות היו שורדים מעטים.
חלפו שנים, המלחמה הסתיימה ושמואל עלה לארץ עם אמו ואחותו בשנת 1948 באנייה 'גלילה'. לפני שעלו לאנייה באו אנשים מאמריקה כדי לשכנע אותם לנסוע לשם – לאמריקה. הם אמרו שכדאי להם והבטיחו שיתמכו בהם שם ושיהיה להם טוב באמריקה אך אימא שלו אמרה: "אני והילדים שלי לא נודדים יותר. אנחנו נוסעים הביתה. לארץ ישראל." הם הגיעו ארצה לתוך מלחמת השחרור, שבוע לפני ששחררו את יפו. שמואל היה אז ילד בן 11 וירד מהאנייה עם מחשבות על דוד המלך והנביאים. המבוגרים נפלו על הארץ ונישקו את האדמה, שמואל אמר לעצמו שהוא לא ייפול ארצה אבל בלב הרגיש אור גדול. "אני בארץ ישראל. אור גדול! "
לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי
0