אברהם סוצקבר, שהיה מראשוני מתעדי השואה, כתב ב-1944 את קורות גטו וילנה. בין הדמויות שתיאר בספרו נכלל הילד שמואל בק (נקרא בספר בטעות זלמן, שיבוש של סאמק, גרסת שמו בפי מכריו). בינואר 1943 הציגה בפניו ידידתו המורה רחל סרבסקי את תלמידה בן התשע. "חשתי שבילד הזה יש דבר מה חזק מכל אלה שקיבלו על עצמם להשמיד את עמנו", כתב סוצקבר, והוסיף, "בערב ההוא נודע לי שלכל הפלאים בגטו וילנה נוסף עוד פלא: זלמן בק […] ימים שלמים, גם בחורף כשהכפור הקפיא את אצבעותיו הדקיקות, השקופות, הוא ישב בפינה וצייר". תשעה חודשים אחר-כך, לפני בריחתו מהגטו, הלך סוצקבר להפרד מן הילד, והתרשם מפסל שיצר בהשראת משה של מיכלאנג'לו. כעבור כשלושה חודשים ביקש להבריח אותו ממחנה העבודה אליו נשלח עם הוריו, אך השמירה שתוגברה הכשילה את הנסיון. באורח אירוני משהו, שבחיו של סוצקבר כמעט וחרצו את גורלו של הילד, כשעלה הרעיון מלפני שלטונות ברית המועצות להעביר אותו אחרי השחרור לבית-ספר למחוננים במוסקבה. אמו רבת התושיה הצליחה להמלט אתו מערבה.
הילד הזה, שהרשים לא רק את סוצקבר, אלא גם את האמנים האחרים בגטו, היה בבגרותו לצייר בעל שם. בשנות הששים לחייו ישב לכתוב את זכרונותיו. בסיומו של הספר הוא מנסה להבין את מניעיו: "מדוע כתבתי את ספר הזכרונות שלי, אם לא כדי לשחזר את העולם ההוא במלואו ולהפרד ממנו לשלום כיאה וכיאות? […] האם התהליך הזה יעניק לי תחושה חדשה וחזקה יותר של חירות פנימית? זו תקווה שאפתנית למדי"
הספר נפתח ונסגר באותו אלבום שהזכיר סוצקבר. אצל בק הוא נקרא "הפנקס", ספר רשימות שהכיל נתונים מחיי קהילה יהודית, וחשוב יותר מבחינתו של הילד הצייר – הכיל דפים ריקים שעליהם יכול היה לצייר. את הפנקס מסרו לידיו המשוררים היידיים אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי, וכמה מן הציורים שצייר בו מופיעים בספר. במרץ 1944, כשהיה אחד הבודדים שניצלו מאקצית הילדים, אבד לו הפנקס. שנים רבות עברו בטרם זכה לראות אותו שוב, אחרי שהתגלה בארכיון של מוזיאון ליטאי.
השואה היא האירוע המכונן בחייו של בק. הוא פותח בה ושב אליה בהמשך. אבל הספר הוא גם סיפור משפחתו של בק לפני המלחמה, והוא חי ותוסס, מצויר במלים, כמובטח בשם הספר, משעשע לעתים, ריאליסטי מאוד. במילותיו של עמוס עוז, שכתב הקדמה לספר: "נכנסתי אל הספר הזה כמי שהולך אל בית הקברות להתייחד עם המתים, והנה מצאתי עצמי בנשף חי וחם ומרתק. מצויר במלים? ודאי, אך ראה זה פלא: גם מסופר בצבעים, בגוונים, בבני-גוונים, במראות, בקווים ובתווים דקים ומדויקים, ומעל הכל – מסופר בכל שפעת עושרו של האור". מדויק.
"אמנם הייתי עד לארועים הרי גורל רבים, כילד בן שבע, שמונה או תשע, אך התובנה הישירה שלי, יצירתית או אינטואיטיבית ככל שתהיה, היתה מוגבלת לילדותיות שבתפיסה שלי. בלי כל ידע של זיכרון קולקטיבי, בלי הֶקשר גיאוגרפי והיסטורי, לא יכולתי לתפוס את מלוא המשמעות של מה שהתרחש סביבי. כבוגר היה עלי ללמוד מחדש את ההיסטוריה הזאת מפרספקטיבה רחבה יותר". שמואל בק ממחיש היטב את אותה תפיסה ילדותית, עד כמה שניתן היה להיות ילד בתנאים שחייבו התבגרות מהירה כדי לשרוד, ומשלב אותה עם נקודת המבט של הגבר המבוגר שצמח מתוך הטראומה. התוצאה חכמה ומרגשת.
0
