סיפורה של סבתא שושנה
שמי רחלי דנין, אני מורה מובילה בתכנית הקשר הרב דורי. בחרתי לספר את סיפורה של אמי – שושנה מזרחי. חשוב לי מאוד לשמוע את סיפורה האישי על מנת שאוכל לספר זאת גם בעוד הרבה שנים כאשר לא יהיו עוד ניצולים חיים שיוכלו לספר זאת בעצמם.
אימא מספרת לי
"בשנת 1940 הגיעו הגרמנים לצרפת. אנו גרנו במרסיי בשכנות טובה ובשלום עם כולם. בשלב מסויים החל להיות מסוכן מאוד ליהודים והכומר, שאהב מאוד את הוריי, אמר להם שיברחו מיד ולא ישארו באיזור. לסבתא יש עוד שבעה אחים ואחיות – סבתא היא מספר 7. אבא של סבתא סירב לברוח ונשאר בבית. הגרמנים הגיעו אל הבית ולקחו אותו אך בזכות הכישרון הגדול שהיה לו בעץ – הוא היה ממש אומן בנגרות, הוא ניצל, כי הגרמנים לקחו אותו לבנות להם ספינות.
כל האחים והאחיות פוזרו במקומות שונים: הגדולים עבדו בכל פעם בעבור המקום שנתן להם מסתור. אני (סבתא) ואחותי, שהייתה גדולה ממני בשנתיים – החביאו אותנו במנזר באיזור פרובנס שבצרפת בעיירה הנקראת וורנו.
אימא של סבתא במהלך כל המלחמה, תוך סיכון מאוד גדול, עברה בין הילדים שלה כדי לדרוש בשלומם. היא לקחה איתה מכונת תפירה ולכל מקום אליו הגיעה, תפרה עבור האנשים שהסתירו ועזרו לשמור על ילדיה. במהלך השהות במנזר היה מאוד קשה. הנזירות לא היו נחמדות אלינו ולפעמים היינו יוצאים לקטוף ערמונים. כאשר היינו חוזרים למנזר הן היו לוקחות לנו את הערמונים. במנזר למדנו להעסיק את עצמנו ולשחק במשחקים שהיינו ממציאים. בסוף המלחמה אבא שלי בא לקחת אותנו אך הנזירות אמרו שאנחנו לא במנזר. אבא שלי לא האמין להן וצעק בקולי קולות בשמותינו ולמזלנו שמענו אותו ורצנו אליו. הרבה ילדים נשארו במנזר כי לא היה מי שיחזור ויאסוף אותם.
בשנת 2012 נסענו אימא שושנה וחמשת ילדיה למסע שורשים לחפש את המנזר בו התחבאה בשנות המלחמה. נסענו שעות רבות, עברנו דרך עיירות שונות, כבישים מפותלים על מנת להגיע לאותה עיירה בה היה המנזר. המחשבה שסבתא שלי – אימא של אמי – עשתה את הדרך הזאת בזמן מלחמה ונסעה ברכבות תוך סיכון גדול – נראית כמעט דמיונית.
בתוך העיירה חיפשנו את "זקני העיירה" על מנת למצוא את אותו מנזר. לבסוף הגענו, אך לצערנו המנזר נהרס בגלל סכנת התמוטטות ונשאר רק השער לזיכרון.
מקור וקרדיט : תכנית הקשר הרב-דורי
0
