רינה צ’צ’קס אקסלברד (לבית שיינברג) בתם של מניה ויצחק , נולדה ב6.12.1933, בעיירה פינסק, פולין.
מניה האם, עבדה בבית המשפט העליון כפקידה. יצחק האב, עבד כמהנדס.
בבעלות המשפחה היה בית-חרושת לעצים וטחנת-קמח. המעמד הכלכלי והחברתי של המשפחה היה גבוה .
לרינה הייתה משפחה עניפה ומשכילה שגרה בפינסק ובוורשה.
הדודים למדו ב”תרבות” תיכון בשפה העברית, בפינסק ,מתוך כוונה לבוא לישראל עם סיום הלימודים.
4.7.1941 כיבוש פינסק ע”י הנאצים
באחד הלילות, בשנת 1941 נשמעו יריות ושריקות, כל המשפחה הסתתרה במרתף, הגרמנים כבשו את פינסק.
מיד עם הכיבוש החלו עם חוקי הנאצים: ענידת טלאי צהוב (אמה מדדה את הטלאי-הצהוב, והחלה לרקוד, ולשאול “נו, מתאים לי הטלאי הצהוב?!”), איסור על יהודים ללכת על המדרכות (“אני זוכרת את עצמי, אני הלכתי על המדרכה, כי אמרתי: איך הם ידעו שאני יהודיה? פתאום שאני אלך באמצע הכביש?”).
אבא יצחק ו סבא יהודה
ב 5.8.1941 בעקבות פקודה של היטלר לחסל את כל יהודי פינסק תפסו את אביה ברחוב , לקחו אותו עם עוד אלפי גברים לבור הריגה -הוא כבר לא חזר (“אני לא נתתי לאף-אחד לגעת במעיל של אבא, כי אמרתי “זה המעיל של אבא ואבא יחזור והוא ילבש את המעיל שלו”, אני לא יודעת אם עוד כולם ציפו שהוא יחזור”) יצחק האב היה בן 30 במותו.
את סבה באו לקחת מבית המשפחה, רינה רדפה אחריו ורצתה ללכת איתו. רינה שהייתה מסופרת בתספורת קצרה נראתה כמו בן והגרמנים רצו לקחת גם אותה. אמה רצה החוצה, הורידה לה את המכנסיים ואמרה – “אל תיקחו אותה, היא בת”. ב3 ימים רצחו הנאצים 11,000 גברים , פינסק נשארה רק עם ילדים ונשים.
גטו פינסק 1.5.1942
לגטו רינה נלקחה עם אמה וסבתה. אמה עבדה כמובילת קבוצות, והובילה קבוצות לעבודה מחוץ לשערי הגיטו ובחזרה. הידידים הגויים של אמה תמיד נתנו לה קצת לחם וחמאה. אמה חזרה לגיטו דרך פירצה קטנה בשער כדי להתחמק מהשומרים, שלא ימצאו עליה את האוכל. רינה חיכתה לה על יד הגדר של הגיטו, סימנה שהשטח פנוי ואז הרימה את חוטי התיל כדי שאמה תיכנס.
בגטו רינה מעידה שראתה וחוותה דברים נורא קשים – “וכשהשמש זרחה, זה היה דבר הכי נורא, אז תמיד אמרו: “היא זורחת, אבל ,היא לא זורחת בשבילנו”.
בגיטו היו 240 בתים ב-23 רחובות והם חולקו בין 20 – 18 אלף היהודים לפי חצי מטר מרובע לנפש. בחדר אחד הצטופפו לפחות עשרה בני-אדם. קרובי משפחה השתדלו להתגורר באותו חדר, בכדי להקל במשהו על הסבל הנורא.
הבריחה מגטו פינסק 19.10.1942
יום אחד, בבוקר, נשמעו ברמקול קריאות: “כל היהודים, לבוא למגרש”, אמה הבינה שזו אקציה. יחד עם אמה וסבתה ועוד כמה אנשים, היא ירדה למחבוא מתחת לארונות המטבח. במחבוא הן ישבו שבועיים ושתו מי כביסה ואכלו כלום. ואז אמה אמרה: “רנצ’קה, בואי, אנחנו הולכות”. סבתה שלא יכלה ללכת אמרה “תלכו, תלכו, אולי יקרה משהו, אולי תצליחו להישאר בחיים, תלכו, אני לא יכולה ללכת.”
הן יצאו מהגטו והלכו לעבר הבית שלהן, בו גרה לאחר עזיבתן לגטו העוזרת. רינה מספרת “זה היה פראדוקס, הלכנו בחצרות, אצל הנוצרים דלק אור, ניגן רדיו, הכול היה כרגיל…” הן הגיעו אל הבית ואמה ביקשה מהעוזרת” “שורא, תשאירי אותנו רק ביום, ובלילה נלך מפה”.
המחבוא 11.1942-5.1944
שורא הכניסה אותן, הרימה פתח קטן ברצפה, הכניסה אותן פנימה ושם “חיכו” להן אחיו של אביה וחבר שלו.הם הכינו את המחבוא מבעוד מועד. הן נשארו במחבוא במשך 18 חודשים. במהלך החודשים האלו הגיעו לא פעם גרמנים לבית ותמיד הן ניצלו בזכות הרבה מזל. רינה מתארת “אני כשלעצמי השלמתי שצריך למות כאילו, אבל הייתה לי בעיה לא לראות איך אני מתה, זאת הייתה המשאלה הכי גדולה שלי, לא לראות איך אני מתה, והיה לנו רימון, ואני ידעתי שיש לנו רימון, וזה היה הקמע, כי הדוד שלי הבטיח שאם יתפסו אותנו – הוא יפוצץ את הרימון, יפוצץ רימון – נתפוצץ, זהו, לא נראה איך הם הורגים אותנו.”
המחבוא היה חור באדמה מתחת לאח שבו נהגו לאחסן את העצים , בחור הזה ישבו במשך 18 חדשים 4 אנשים.
המסע לארץ ישראל 1944-1945
כשהרוסים כבשו את פינסק בשנת 1944, רינה ואמה הלכו לבית הישן של המשפחה לחפש קרובים. הן מצאו את הבית ריק ועברו אליו. אמה חזרה לעבודה בבית המשפט העליון ורינה נכנסה ישר לכיתה ג’.
ב- 1945 הן התחילו את מסען לעבר ארץ ישראל על גבי גגות של רכבות, דרך ערים וכפרים באיטליה, עד לקבלת ה”סרטיפיקט” “בזכות” היותה של רינה יתומה. הדרך לישראל ארכה כחצי שנה וב 11.1945 הן הגיעו לישראל . “אני הייתי ציונית, אני הייתי ילדה קטנה – הייתה לי זיקה, אני לא יודעת למה באמת, אבל כל כך רציתי להגיע לארץ ישראל, וכשהגענו היה פה המנדט הבריטי והיה דגל בריטי, ואז שאלתי את אמא שלי מה זה הדגל הבריטי, לא ידעתי, חשבתי – ארץ ישראל, זהו, ארץ ישראל היא ארץ ישראל רק שלנו.”
עם עלייתן לארץ רינה נשלחה לחברת הילדים בקיבוץ דפנה. רינה ואמה הן היחידות מבני משפחתן ששרדו, ובין אחדים ששרדו מהעיר פינסק. רינה היא הילדה היחידה שניצלה.
ארץ ישראל עד החתונה 1945-1958
לאחר סיום התיכון, רינה למדה בסמינר למורות.
בשנת 1952 היא התגייסה לצה”ל ושירתה גם בלשכת הרמטכ”ל וגם בשלישות הראשית.
בשנת 1957 רינה הכירה את דוד צ’צ’קס אקסלברד, ניצול שואה וניצול 12 שנים בסיביר, שכל משפחתו ניספתה בשואה .
רינה ודוד נישאו ועברו לכרכור והקימו שם את ביתם.
מניה, אמה של רינה עבדה כפקידת שומה במס הכנסה במשך 35 שנים וגרה כל חייה בתל-אביב.
1958-עד היום- המשפחה
רינה עבדה כגננת במשרד החינוך במשך כ- 35 שנים וחינכה מאות ילדים בכרכור.
דוד עסק בחקלאות , והיה בין מגדלי הורדים הראשונים בארץ.
רנה ודוד החליטו לנצח את הנאצים ולהקים משפחה משפחה.
לרינה יש שבעה ילדים (בארבע לידות שכן יש שלישיה ותאומים) , 3 בנים ו 4 בנות, כולם שירתו בצה”ל, 3 מהם קצינים .
נכון להיום 23 נכדים, כל הנכדים והנכדות (שהגיעו לגיל גיוס) משרתים או שירתו בצבא ,חלקם קצינים קרביים, ורובם עשו או עושים שנת שירות.
כל הילדים והנכדים גרים בישראל.
דוד נפטר ב 7.2002 בגיל 79. לאחר מותו נולדו במשפחתנו רק נכדים בנים ..ורינה עברה לגור בתל-אביב.
הנצחת השואה או “חג הניצחון על היטלר”
- נגד 7 מרוצחי היהודים בפינסק נערך משפט בגרמניה, שנמשך 14 חודשים. לקראתו העידה גם קבוצה של ניצולי גיטו פינסק בינהן מניה אמה של רינה, רינה ליוותה אותה לגרמניה. המשפט הסתיים בעונשים קלים.
- שורא ובנותיה, שהצילו את רינה ואמה במחבוא הינן חסידות אומות עולם .
- דוד אימץ את שם משפחתם של דודיו – אקסלברד – כדי להנציח שם שנכחד לגמרי בשואה.
- בשנת 1999 יצא ספר המספר את תולדותיו של דוד ובעצם את סיפורם של הפרטיזנים היהודים שעם סיום המלחמה הוגלו לסיביר בהוראת סטאלין.
- רינה ודוד הקימו פינת הנצחה בכרכור לזכר אהרון צ’צ’קס ,אח של דוד שנספה בשואה בגיל 13.
- טקס יום השואה השנתי:בכל שנה המשפחה המורחבת – שבעת הילדים, בני זוגם, והנכדים – יחד עם חברים ומכרים מצטרפים לטקס יום השואה . הטקס הוא מסורת משפחתית רבת שנים. כל שנה בן משפחה אחר מספר ומדבר במהלך הטקס על תולדות המשפחה בשואה. לאחר מכן נפגשים כולם בבית של רינה ודוד ועושים “ארוחת חג”. רינה נוהגת לומר כי זה החג שלה- “חג הניצחון על היטלר”.
