בחודש דצמבר, שנת 1941, התקבל בבלגיה צו שבו הורו הגרמנים על גירוש הילדים היהודים מבתיה"ס. החל מחודש מאי שנת 1942 חלה חובה על כל יהודי בלגיה לענוד טלאי צהוב.
תפרו לי את הטלאי לבגדים!!
בשלב הזה עדיין המשכתי ללכת לביה"ס כרגיל, עדיין בשמי המקורי, עד שיום אחד, בשנת 1942, כאשר נדרשנו כבר ללכת עם הטלאי הצהוב, המורה שלי אמרה לי: 'תשמעי: זהו זה! אל תבואי יותר לביה"ס.' הכוונה שלה הייתה טובה, היא הייתה חכמה והבינה, כנראה, שמסוכן ללכת כך ברחוב ולכן דאגה לי, שלא אפגע. אבל אני הייתי ילדה צעירה, ולא הבנתי את זה. הייתה לי הרגשה מאוד מוזרה. לא הבנתי: מה פשעתי? מה עשיתי?
לאחר שהפסקתי ללמוד בביה"ס הבלגי, הייתי צריכה בית ספר – מקום ללמוד בו, מאחר ולא יכולתי להמשיך ללמוד בביה"ס הקודם שלי. אנשי המחתרת הבלגית, שבשורותיה פעלה אמי, דאגו לי למגורים וללימודים במנזר. וכך, בשנת 1942, הגעתי למנזר 'סנט אנטואן דה פאדו' ששכן בכפר סנט פייר-לאו בקרבת בריסל, למסגרת של פנימייה."
החל מרגע זה נקראה רחל בשם מארי-תרז, על-פי הזהות הנוצרית שהוענקה לה.
מארי תרז במנזר
רחל מוסיפה ומספרת: "זה היה מנזר קתולי, שהוחזק ע"י הבנק הפלמי ותנאי המחייה בו היו ברמה גבוהה מאוד. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לשם: הוקסמתי. הוא היה מלכותי. המשרד של אם המנזר היה גדול ויפה והיא קיבלה אותנו מאוד יפה. היה לי כיף. יצאתי לחצר, שבה שיחקו הבנות במשחקי ילדות: קפצו בחבל, שיחקו במחבואים, קלאס וכד'. זו הייתה חצר גדולה, עם המון גנים.
היו לנו תאים קטנים לשינה, עם מחיצות עץ, וארון קטן לשמור בו את החפצים שלנו. בכל בוקר היינו עומדות עם קערת קרמיקה, שבה מילאו לנו הנזירות מים חמים כדי לשטוף את הפנים.
בכל המנזר היו שישים תלמידות, וחמש עשרה מתוכן היו בנות יהודיות שהוסתרו שם בזהות בדויה, נוצרית. אם המנזר אמרה: אני מוכנה להסתיר אותן, אך בהיותי נזירה לא אוכל לשקר, גם לא לגרמנים, ולכן הן יגדלו כנוצריות. ואנו גדלנו כנוצריות לכל דבר: בכל בוקר ובכל אחה"צ התפללנו מיסה במנזר, עברנו את 'טקסי ההמרה' וקיבלנו עלינו את הדת הנוצרית בטקס 'הקומיניון', המקביל לבת מצווה כאן, אך נעשה בגיל 10 שם. (אחרי המלחמה הוותיקן, ביחד עם הרבנות, ביטלו את טקס הכניסה שלנו לנצרות).
חיי היום יום שלנו במנזר היו טובים: למדתי שם בלט והופעתי ביחד עם יתר התלמידות בחגים. למדתי גם נגינה בכינור. התחלתי ללמוד כינור כבר בבריסל (הגיע פליט מגרמניה, והקהילה היהודית בבריסל התגייסה לתת לו תלמידים, בשביל הפרנסה) ולא ממש אהבתי את זה, אבל במנזר היו פנסיונרים, הורים של כמרים, שמילאו שם כל מיני תפקידים. אחד מהם היה מורה לכינור והוא לימד אותי. ידעתי על יתר הבנות היהודיות, אך לא דיברנו על כך בינינו, הבנו שאסור לדבר על זה. היה לי טוב, ולא התגעגעתי במיוחד הביתה. בתקופה הזו אימא הגיעה מדי פעם לבקר אותי.
הפחד ליווה אותנו 24 שעות ביממה. כמעט כל הזמן. פעם פחות ופעם יותר. חששנו שהבנות הנוצריות יבחינו בכך שאנו יהודיות. פחדנו מפשיטה של הגרמנים. ביומיום, לא הייתה נוכחות של גרמנים בכפר שבו היה המנזר, אבל היה פחד שאם הגרמנים יגיעו למנזר תהיה איזו פשלה. הנזירות הכינו אותנו: הן אמרו לנו: 'אם יבואו הגרמנים, אתן נכנסות ומסתתרות מתחת לבמה' (באולם ההופעות שהיה שם).
הטייס הבריטי
יום אחד נפל בקרבת המנזר מטוס בריטי. בדיעבד התברר כי טייס אחד ניצל והגרמנים לא מצאו אותו, אך הם מצאו את הכפפה שלו. אנחנו לא ידענו את זה. ואז, אחה"צ אחד, הנזירה אומרת לנו, לכל שישים הבנות: 'אנחנו הולכות לטייל!' לא הבנו מה קורה: היה כבר חמש או שש אחה"צ והתחיל להחשיך, אז מה פתאום טיול? ומה התברר? הנזירות ידעו שהגרמנים אמורים לבוא ולחפש את הטייס במנזר, והן פחדו שכך יתגלו הבנות היהודיות שבמנזר, שמישהי תפלוט משהו.
הלכנו בבוץ, בשדות, ושרנו, והיינו במצב רוח מרומם. הנזירות דאגו לזה. למחרת בבוקר באנו, כרגיל, לקפלה במנזר, למיסת הבוקר, והיו שם הפנסיונרים, וגם זוג שלא הכרנו: איש עם זקן מטופח ומעיל, הולך יד ביד עם אישה, ולא הבנו מי אלה. אחרי המלחמה הכול התפוצץ, הכול נודע. ואז הבנו: הגבר הזה היה הטייס, והצמידו לו, לצורך הסוואה, אישה.
פחד מתמיד
והיה גם הפחד של הפצצות בעלות הברית באזור שבו היינו. היו אזעקות, והיינו יורדות למרתף שבמנזר. זה היה נורא מפחיד, אבל סוג אחר של פחד: כאן היה פחד ממלחמה, ממשהו מוחשי, מול הפחד מהגרמנים, שהיה פחד מהלא ידוע, לא ידענו מתי יקרו דברים."
ביטוי נוסף לפחד מפני חשיפת זהותה היהודית: "באותה תקופה הייתה לי דלקת בתוספתן ונזקקתי לטיפול רפואי, תחת הרדמה, במרפאה בבריסל. אימא שלי חששה כי בהשפעת ההרדמה אני עלולה להגיד את שמי האמיתי. בלילה, לפני שהלכתי לשם, אימא שלי שכבה לידי במיטה וכל הלילה אמרה לי בלי הפסקה: 'קוראים לך מארי-תרז. קוראים לך מארי-תרז'. היא ממש עשתה לי שטיפת מוח, כדי שלא אחשוף, חלילה, את זהותי האמתית.
איתי במנזר היו שתי אחיות יהודית, ששמן הלן וסימון. הן החליטו לנסוע לבית משפחתן בבריסל, לביקור לרגל חג הפסח (כנראה ב-1943). הנזירות אמרו להן לא לנסוע, כי זה מסוכן, זו הייתה התקופה של שיא הרדיפה של יהודי בלגיה. הן לא חזרו. לא דיברו על זה במנזר בגלוי, אבל מפה לאוזן עבר הסיפור: בעת ששהו האחיות בבריסל נתפסה משפחתן ונלקחה, ואת סימון, הילדה הצעירה זרקו מן החלון. זה השאיר בי זעזוע עמוק… הכרתי אותה היטב."
לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי
1