"לאחר כמה חודשים במחנה העבודה בבודזין העבירו אותנו הגרמנים למחנה אחר באזור , אבל מחנה ריכוז. שוב הפרידו בין נשים לגברים והסבירו לנו שגם מכאן אי אפשר לברוח . " איזו טיפשה הייתי" , אמרתי לעצמי, "מדוע עזבתי את ביתו של המורה הפולני שלי"? "מדוע השארתי בידקובה את התעודה המזויפת שהכין לי? אולי איתה הייתי יכולה לצאת מכאן" .
"ככל שנראה סופה של המלחמה באופק, כך מיהרו להעביר אותנו ממחנה אחד לאחר, לעומק גרמניה , כשהם מנצלים אותנו ומשתמשים בנו לכוח עבודה חכם ואינטליגנטי.
במחנה הבא שנשלחתי אליו , מחנה מיילץ , זכיתי בכתובת הקעקע הראשונה שלי על פרק ידי הימנית .
יום העבודה במחנה מיילץ ארך יותר מעשרים שעות ביממה: משש בבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות. ניצלו עד כלות את כוחותינו , והעייפות הייתה איומה. "
למזלה של רגינה (רות טטרקו) , כישרון הציור שלה נתגלה והיא הפכה לשרטטת במפעל החלקים של הגרמנים במחנה העבודה.
"הגרמנים סמכו עלי , ואני גיליתי יוזמה ואחריות. גם כאן הגניב לי מנהל העבודה הגרמני תוספת מזון, ואותה נהגתי לאכול בהיחבא בשירותים. כבר לא הייתי עייפה כמו הנשים האחרות."
ממחנה זה מועברת רגינה ( רות טטרקו) לעבודות קשות במחנה פלשוב , ואחר כך היא מועברת למחנה אושוויץ בירקנאו .
היא הגיעה לאושוויץ בסוף שנת 1944. אחרי הסלקציה היא נלקחה ע"י הגרמנים לעבודה באחד המחנות הסמוכים שם הועסקה בזיוף מסמכים עבור הגרמנים. התנאים השתפרו קצת אבל עדיין סבלה מרעב.
כאשר החזית התקרבה שוב נשלחה בטרנספורט ברכבת למחנה עבודה בתוך גרמניה, מחנה מילהאוזן והתחילה לעבוד שם בבית חרושת לנשק ( הגיעה בזכות המלצה מאושוויץ) . תפקידה היה לעבוד עם החלקים הקטנטנים , להעתיק במדויק דוגמאות וציורים, ואת הדגמים הראשונים עשתה היטב ובדיוק רב. המהנדסים הגרמנים היו מרוצים מאד. במחנה זה היא קיבלה יותר מזון והבריאה.
אחרי 3 חודשים במחנה זה היא נשלחה למחנה הריכוז ברגן בלזן שם נאלצה לעבוד בעבודות פרך וסבלה מרעב כבד . בתושייה רבה הצליחה , מדי פעם, לגנוב קצת מזון ממטבח עד שהגיעו החיילים הבריטיים ושחררו את מחנה ברגן בלזן ואותה שלחו מייד לבית חולים צבאי והצילו את חייה.
