"סיפור שמונים המלקות התפרסם שלא מרצוני במשפט אייכמן, בעדות שמסר ד"ר בושמינסקי, שהיה עד ראייה לעונש של שמונים המלקות שקיבלתי. זהו סיפור שמלבד פעם אחת ויחידה, לא סיפרתי לאף אחד".
1
"בהיותי במחנה עבודה בגטו בפשמישל הייתי צעיר, בן שש עשרה וחצי, קרוב לשבע עשרה, והשתייכתי לקבוצת נערים שקראו לנו ה"טרנספורט קומנדו". אנחנו לא היינו אנשי מקצוע, אז הפכו אותנו לסבלים. היתה לנו עגלה וסוס והיינו צריכים תחת השגחת אנשי גסטאפו להיכנס לדירות הריקות, לרוקן את הדירות, ולהעביר את התכולה למחסנים שבתוך המחנה בצורה מסודרת: ארונות לכאן, ספרים לשם, נעליים לפה. את הרכוש שנאסף מהדירות הריקות היו מעבדים בבתי המלאכה של אנשי מקצוע: סנדלרים, חייטים וכדומה. הם היו מעבדים, מכבסים ומתקנים את הרכוש שנאסף מהדירות הריקות וזה היה נשלח לגרמניה.
בקיץ 1943, זמן קצר לפני שחיסלו את הגטו, נודע לס"ס שמנהל תחנת הרכבת בפשמישל הוא מומר והוציאו אותו להורג יחד עם משפחתו, למרות שאשתו לא היתה יהודיה. אנחנו היינו צריכים לנסוע עם העגלה לביתו, שהיה מחוץ לגטו, לרוקן את כל הדירה ולהעביר את תכולתה למחנה. כשנכנסנו לדירה, ראיתי ספריה גדולה מאוד בסלון וכשהתחלנו להוציא את הספרים, ראיתי שיש לו הרבה מאוד ספרים על רכבות. הוא היה מנהל תחנת הרכבת וגם מהנדס רכבות.
אנחנו ידענו כבר על הרכבות, ידענו כבר מה קורה, לאן הובילו הרכבות את היהודים. אני החלטתי שכשנביא את הספרים האלה לתוך המחנה, אני אסתיר אותם, כדי שזה לא יגיע לידיים גרמניות. זה היה מעשה חבלה ממדרגה ראשונה שעונשו מוות.
כשהגענו למחנה, שמתי את הספרים האלה בצד בנפרד. בעזרת כמה חברים שהיו איתי ביחד, הסתרנו אותם בכל מיני בתי מלאכה, כדי שזה לא יגיע לתוך האולם ששימש כספריה, בו היו מסדרים את הספרים לפי נושאים. ספרי הקודש רוכזו בנפרד ונשלחו לברלין ל"מכון לחקר בעיית היהודים" של אלפרד רוזנברג.
כעבור יומיים שלושה, פתאום קוראים לי. המנהל היהודי של המחנה קורא לי לצאת. לא ידעתי בשביל מה. אני רואה את יוזף שוומברגר, מפקד של מספר גטאות מטעם הס"ס, ביניהם גם גטו פשמישל, עומד יחד איתו, עם כלב קשור בחגורה. היתה לו רצועת עור עבה שמצד אחד היה לה אבזם מברזל. הוא היה צועק לפעמים לכלב: "אדם, תפוס את הכלב" (בגרמנית) והכלב היה מתנפל. זה היה הביטוי שלו. לכן, כשחקרנו את אייכמן, התרגזתי כל כך על לס שקרא לאייכמן 'אדון', לי קראו 'כלב' והוא קרא לו 'אדון'?
אנחנו ידענו שאם קוראים מישהו לשוומברגר, הוא גמור, כי שוומברגר היה מוציא את האקדח בלי סיבה מיוחדת ויורה. ואם עוד היתה איזושהי סיבה, אז בוודאי ובוודאי.
אני לא ידעתי מה פתאום קוראים לי לשוומברגר. אני ניגש אליו, הוא הוריד את הכלב מהאבזם והסתכל עלי, (היה לו מבט רצחני גם בהיותו כבר בן למעלה משמונים כשנשפט). הוא שואל אותי: "למי מכרת את הספרים?" (בגרמנית). ברגע הראשון התבלבלתי, אבל תפסתי את עצמי, הבנתי במה מדובר. אינסטינקטיבית מצאתי תשובה, הייתי חייב למצוא איזושהי תשובה. אמרתי שכשהגענו לחצר עם העגלה, היתה הפסקת צהריים, הלכנו לאכול את המרק שהם חילקו לנו וכשחזרתי לעגלה, הספרים כבר לא היו. כלומר האנשים לקחו ספרים לקריאה.
שוומברגר נתן לי עם הרצועה מכה מסביב לצוואר ואמר: "להביא את הספסל!" הבנתי שהוא אינו מאמין לסיפורי.
הספסל היה ספסל מיוחד עליו היו משכיבים את מי שהוא החליט לתת לו 25 מלקות. לאחר שהכה 25 מלקות עם האבזם שבקצה הרצועה, היה מגרש את המוכה לגטו B ( היו שני גטאות: גטו A – גטו העובדים, שהיה בהשגחת הס"ס וגטו B של ה"לא עובדים" בהשגחת הגסטאפו, עם המשטרה הפולנית בכניסה. מדי פעם היו מעבירים אנשים מגטו A לגטו B , שם היו גם נשים וילדים ומדי פעם היו נשלחים ממנו טרנספורטים למחנות. אצלנו, בגטו A , כבר לא היו ילדים). אחרי 50 מלקות, הוא היה מוציא את האקדח ויורה. את זה ידענו.
כשהשכיבו אותי על הספסל, התחלתי לספור. חשבתי שאוכל אולי להגיע לכמה מכות הוא נותן, אם זה רק 25 או אולי יותר. הוא התחיל להכות ואני תוך כדי מכות הגעתי בספירה ל- 13, 14, 15 והתעלפתי. אחר כך, כשהתעוררתי, שוב הרגשתי שמכים והתעלפתי כמה פעמים.
פתאום לא הרגשתי שום דבר. אני לא ידעתי שהיו שמונים מלקות. בזמן המלקות, הוציאו את האנשים לחצר כדי להיות עדים והם שסַפרו. החברים שלי שסיפרו לי את זה לאחר מכן, אמרו שהם רצו לדעת אם רוצים לגרש אותי לגטו B או שיירו בי. הם שספרו שמונים מלקות. ד"ר בושמינסקי עמד שם בחצר, ראה וספר בין היתר.
השתרר שקט, התעוררתי ושמעתי את קולו של שוומברגר: "! Aufstehen (תקום!) תוך שלוש דקות אני רוצה כאן את כל הספרים!" (בגרמנית).
אני שואל את עצמי, מאיפה היה לי את הכוח לקום ולהתחיל לרוץ יחד עם החברים שלי. רצנו יחד והיינו מוציאים את הספרים. היתה ערימה של ספרים על ידו, הרבה יותר ספרים ממה שהיו אצל מנהל תחנת הרכבת. חיכיתי לראות מה יהיה. אני עומד ודם נוזל לי מהגב. הוא מרים ספר, זה היה ספר תפילה של יהודים, והוא אומר: "זה גם כן היה שם?" (בגרמנית). הוא נתן לי עוד פעם מכה מסביב לצוואר ואמר: "תסתלק מכאן". אני נכנסתי לפרוזדור, שם שכבתי מספר ימים.
כעבור כחודשיים היתה סלקציה. היינו צריכים לעמוד בתור בחצר, שם ישב שוומברגר. כל אחד היה צריך להגיע אליו, לשים את תעודת העבודה לפניו והוא היה מסתכל, שואל כמה שאלות או שלא שואל ונותן חותמת: " Gültig " ('רצוי') או " Ungültig " ('לא רצוי'). ידעתי שאלה שקיבלו " Ungültig " הוצאו מיד לכיוון השער ופחדתי שהוא יכיר אותי.
אני ניגש אליו, נותן לו את התעודה והוא מסתכל: "אה, זה אתה שקיבלת 25?". אנחנו היינו צריכים לקרוא לו: "הר לייטר" (האדון המנהל, הראש) ואני אומר לו: "הר לייטר, היו שמונים". החוצפה שלי, אני לא יודע מאיפה היה לי הדבר הזה. זה כנראה מצא חן בעיניו, הוא נתן לי חיוך ושם לי חותמת של "Gültig".
ב- 1991, כשנתפס שוומברגר בארגנטינה, הגרמנים חיפשו עדים שיכולים להעיד נגדו. הזמינו אותי ליחידת המשטרה ביפו, שם נתתי עדות ובין היתר סיפרתי גם את המקרה הזה.
כשהעדתי נגדו בבית המשפט בשטוטגרט, העדתי מספר שעות. לא העדתי רק על עצמי, אני הייתי עד כשהוא ירה באחד מן הנערים בחצר, בנוכחותי. זה היה לעיני.
כשהעדתי על סיפור הרצח, שאל אותי השופט: "ומה היה עם שמונים המלקות?" התחלתי לספר את כל סיפור המקרה. השופט הסתכל על שוומברגר וראה שהוא מחייך. שוומברגר נזכר באותו המקרה, במשפט. השופט הפסיק את הדיון ואמר: "והוא עוד מחייך?". שוומברגר ישב בכלא, קיבל מאסר עולם. בית המשפט סירב לתת לו חנינה והוא מת בכלא בשנת 2004, בהיותו בן למעלה מ- 90.
חודש לאחר שחזרנו מהמשפט, קיבלתי את התקף הלב השני שלי. אין ספק שזה השפיע."
מיכאל גולדמן-גלעד נולד בשנת 1925 בקטוביץ, פולין. עם פרוץ המלחמה ברח עם הוריו, אחיו ואחותו בת השמונה לעיר פשמישל, משם גורש למחנה שבניה ולאחר מכן, בנובמבר 1943, לאושוויץ-בירקנאו. לאחר כחודש וחצי במחנה, הועבר למחנה בּונה-מונוביץ, אושוויץ III , שם עבד במפעלי א.ג. פרבן עד לפינוי המחנה בינואר 1945. הוצא בצעדת המוות, ממנה הצליח לברוח והסתתר אצל משפחה פולנית, עד השחרור. לאחר השחרור, בפברואר 1945, התנדב לצבא הסובייטי ונפצע באחד הקרבות. בספטמבר 1945 הגיע למחנה העקורים פוקינג שבגרמניה ובמאי 1947 עלה על אוניית המעפילים "התקווה" שהפליגה ארצה. האונייה נתפסה בלב ים על ידי הבריטים והוא גורש, יחד עם יתר העולים, לקפריסין, שם שהה כשנה וחצי במחנה הסגר.
לאחר קום המדינה, עלה ארצה, התגורר בתל אביב והתגייס למשטרה.
