"שנת 1941 היא קץ ילדותי . הגברים היהודים מגוייסים למחנות כפייה, ואבי בן 42 ביניהם, ופתאום תוך מספר ימים לא היה לי אבא. במקום אבא הביאו ארון קבורה והיתה הלוויה ענקית. כל יהודי חוסט שנותרו בעיר ליוו את אבי לדרכו האחרונה. אמרו שהרב שמואל דוד גלב , אבי, הוא הקורבן הראשון של האנטישמיות באזור קארפאטרוס, ואמרו שעינו את אבא עד מוות, תלשו את שערות זקנו, היכו אותו קשות עוד אובדן ההכרה, ובבית החולים אמרו אמרו לאמא "בעלך נפטר מדלקת קרום המוח" .
"ואמא שתקה וידעה שזה שקר ושבבית מחכים לה שבעה יתומים מאב, שאינם יודעים עדיין את האמת והיא תצטרך לומר להם שאין להם אבא, הרגו להם את אבא שלהם."
"והיא , אמי צעדה לבדה מתחנת הרכבת עד בית , לבדה באבלה הכבד והפתאומי, אני רואה דמות הולכת בצבע שחור והאשה הזו אמי האלמנה."
"אמא אמא".. אני זועקת בקול.
השכנים הכניסו את אמי הביתה. היא לא בכתה . לא היו לה כבר דמעות לבכות. בפנים החיוורים, במבט מפוחד הביטה עלינו . "הבאתי לכם אבא מת" , אבא נרצח" . אמא קרסה מעולפת על הרצפה."
עם מות אבי אבד לי אלוהים. שכול כפול ומכופל היה זה עבורי.
בחוש של נערה בת 14 חיפשתי צדק ולא מצאתיו. ואז המשכתי ביתר שאת בכתיבת היומן.
שיגרתי מכתב לעיתון הנוער שבעירנו "האביב ההונגרי" . תשובת המערכת הייתה מעודדת להמשיך לכתוב. ואני הרביתי לכתוב וללמוד. זכרתי את מילותיו של אבא : " מה שאדם יודע , איש לא יוכל לקחת ממנו" .
בשנת 1942 עזבתי את הבית והמשפחה מיוזמתי והגעתי לבודפשט. הייתה זו פרידה לעולמים מהרי הקארפטים שעיטרו את עירנו.
אני עוזרת בית קטנה
"למה עוזרת בית קטנה? כי כך כינתה אותי המשפחה בה שימשתי עוזרת-בית. מצבי הכלכלי היה בכי רע. לא מצאתי עבודה והיה עלי להתפרנס. בעזרתה של דודתי נמסרה לי כתובתה של משפחה יהודית אמידה מאוד, אשר חיפשה עוזרת בית.
אני שגדלתי בעצמי עם עוזרות בית נוצריות במשפחתי , מצאתי עצמי בתפקיד עוזרת בית עניה בבודפשט.
הגרמנים כובשים את בודפשט וחובה לענוד טלאי צהוב. אני עונדת את הטלאי ככל היהודים . לעתים אני שומעת הערות והשתאות מההונגרים, כי מראי "ארי" .
"אני אוגרת כל פיסת מידע על המתרחש בקארפאטרוס. אין קשר מכתבים עם אמא . יש ידיעות על גירושים לפולין ולגרמניה . ידיעות על רכבות משא בהן מובלים יהודים למחנות. "
"ברכבות המשא נשארו רק אמהות עם ילדים כי האבות גורשו כבר לפני שנה למחנות כפייה . ילדים יהודים מבוהלים מביטים על שוטרים הונגרים שהיו פעם דודים נחמדים ומגינים והיום הפכו למכים, למענים. נשמעת גם השפה הגרמנית – פרפלוכטה יודה ( יהודי ארור) . "
"האריזציה " שלי
הדרכים להשגת תעודות אריות היו שונות ומגוונות . הדרך הטובה ביותר היתה השגת תעודות אותנטיות , להתחזות למישהו שקיים במציאות.
רחל קרמר מצליחה להשיג את זהותה של נערה הונגריה נוצריה שנולדה ליד בודפשט.
"שמי החדש היה צימבלמוש מרגיט. מצויידת בזהותי החדשה החילותי בחיפוש אחר מקום מגורים. לא יכולתי להישאר בבית בו התגוררתי , כי שומר הבית ידע את זהותי האמיתית ."
לאחר שהיתה בידי תעודת לידה , השגתי את יתר התעודות הדרושות , כגון אישור ממקום עבודה, כלומר פנקס עבודה וכך הייתה בידי למעשה תעודת זהות מושלמת, אותה הצגתי ללא היסוס בביקורת שערכה המשטרה ההונגרית בדרכים. מעולם לא עוררתי חשד .
היעד השני היה למצוא מקום מגורים . הרגשתי שהקרקע בוערת תחת רגלי ואני חייבת למצוא דיור הולם וזול. באחד הסיורים שערכתי לחיפוש חדר נתקלתי במודעה על חלון של בית נמוך ורעוע בבודה , על חדר להשכרה. כתב היד העיד על בורות והיתה לי הרגשה , שזהו כתב יד של אנשים זקנים .
זוג איכרים זקנים קידמו את פני , כאשר דפקתי על דלת ביתם. סיפרתי להםשאני נערה יתומה מאב ובאתי מכפר סמוך בחיפוש עבודה, כי אמי מתקשה לפרנסני. הם שמחו מאוד לקבל אותי כדיירת . הביטו עלי ועל הצלב שהתנוסס על צווארי- הם לא ידעו עד כמה צלב זה מעיק עלי – ואמרו שיקבלו אותי ברצון, מאחר שאני נראית להם נערה הגונה. החדר אותו שכרתי היה למעשה פרוזדור צר, שהיה בו מקום למיטה צרה ושולחן קטן.
"הטיול " לרומניה
בעקבות התארגנות של קבוצת "הנוער הציוני " בהונגריה רחל מצטרפת לניסיון להמילט לרומניה. היא עוזבת בשקט את החדר השכור ומקום עבודתה ההונגרי ויוצאת לדרך עם חבורת נערים המנסים להימלט בחשאי לרומניה . כאשר הם מגיעים לעיר הגבול נאג'ואראד ב1944 הם נתפסים בעקבות הלשנה של הונגרי שזיהה אותם כיהודים. התעודות המזוייפות לא עוזרות להם וכולם מועברים לבית הסוהר שם הם נחקרים באכזריות. היא עוברת עינויים על ידי ההונגרים וזהותה היהודית מתגלה. היא מועברת לבית המעצר המרכזי בבודפשט ומשם לשארוואר , מחנה המעבר ליהודים .
משם היא מועברת לרכבת שיעדה אושוויץ.
מקור וקרדיט :
רחל קרמר , ילדה שאת שמה אינני זוכרת ( רשימות של נערה בשואה), הוצאת מורשת 1992
רחל קרמר
רחל נולדה בשנת 1926 בחוסט שבצ'כסלובקיה. במלחמת העולם השניה עברה לבודפשט שבהונגריה, הצטרפה לתנועת "הנוער הציוני" ועזרה בהנפקת ניירות מזוייפים. היא נתפסה, נשלחה לאשוויץ ושרדה את צעדת המוות לברגן-בלזן. ב-1946 עלתה ארצה, הגיעה לדגניה ב', נישאה ליצחק ויחד הקימו בית בכפר אתא. רחל, שלמדה עבודה סוציאלית וקיבלה תואר מוסמך באנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, עבדה ב"ארגון אמהות עובדות", בלשכת הסעד ובמכון להכשרת עובדים סוציאלים. ב- 1982 זכתה בתואר "יקירת ההסתדרות".
