"היו גם אקציות גדולות שהחלו בהפתעה , לפנות בוקר כשכולם במיטות . הנאצים היו נכנסים במפתיע לתוך הבתים ותופסים את מי שמוצאים. דין הנתפס נחרץ – מחנות עבודה או רצח גלוי . שנת 1941 , יום חמישי , אני בת 6 , השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר , התעוררתי לקול הרעשים המחרידים של מנועי האופנועים הגרמנים מלווים ביריות. הרחובות הפכו לאזור צייד . כבוד האדם הושפל עד עפר. קמנו ממיטותינו מבוהלים. המילה "אקציה" הייתה בפי כל . הרשע עמד לנגד עינינו . פחד גדול אחז בכולנו.
מה עושים ? צריך להסתתר , אבל איפה?
גרנו בביתם של אנשים זרים, בתים שהנאצים קבעו כמקום אכלוס לאנשים כמונו , יהודים שגורשו מבתיהם. החדרים היו מלאים , צפופים ודחוסים עד אפס מקום. הבונקר שהיה מיועד לאכלס את בעלי הבית היה מקום המחבוא היחיד שיכול היה להציל אותנו. רצנו אליו , התגודדנו בו . נסנו על נפשנו, אבל המקום היה שייך לבעלי הבית , שהכינו לעצמם מבעוד מועד את מקום המחבוא.
רצנו בחיפזון אליו וכולנו אחריהם. הבונקר הסודי שתוכנן להכיל עד עשרה איש הכיל באותו יום למעלה משלושים איש.
למרות כעסם של בעלי הבית נדחסנו כולנו פנימה , הפתח היה סגור . נדרשנו להיות בשקט מוחלט. למטה מחוץ למחבוא נשארו סבי ודודתי והילדים שלהם .
לעמוד במחבוא אי אפשר היה . בקושי יכולנו לשבת כפופים וצפופים . שמענו את הגרמנים עולים במדרגות העץ , במגפי העור שלהם, גם היום אחרי למעלה משבעים שנה אני שומעת את הד צעדיהם על מדרגות הבית , זיכרון שלא יימחק.
מהמרתף נשמעו צעקות הגרמנים. היה ברור לכולנו כי ברגעים הבאים יחרץ גורלנו. לא כולם הספיקו לברוח.
בכי תינוקות וילדים קטנים. ידענו שלוקחים את סבי ואת דודי . הם לא דיברו, לא גילו את הסוד שבזכותו ניצלנו .
במסתור , דינה בת שלוש פרצה בבכי , סיכנה את חיי כולנו . " תחנקי אותה פן נמות כולנו" – נתבעה דודתי .
דודתי חיבקה אותה , סגרה את פיה בעדינות עד שנרגעה.
כך עברו עלינו השעות . צפיפות נוראית , דחוסים וללא אוויר. סדק קטן ברצפה היה עורק החיים היחיד. התחלפנו בתורות לזמן קצוב כדי למלא את הריאות באוויר שמחוץ .
חוסר אוויר , יובש הפה ייסרו את כולנו , גדולים כקטנים.
מקור וקרדיט :
0
