מיומנה של מאשה רולניקיטיא , ילדה בת 14 :
לילה!!
רועמת ירייה. מישהו צעק "הלט" .
רצים. צועקים. המומים,
אנחנו מעירות את הקטנים. הלב כואב באופן מוזר.
אני רועדת כמו מקדחת. שוב רועמת ירייה. צעקות, רקיעות.
אנחנו פותחות את החלון. אי-אפשר לראות שום דבר. לילה בהיר קריר. שַקט. איפהשהו בכיוון התחנה הרכבת צופרת. ושוב דממה… כאילו ששום דבר לא היה.
אנחנו קופאים ליד החלון.
אמא משכיבה את הילדים. אנחנו יושבות…
פתאום קורעת את השקט צעקה מפחידה. מה שוב!!
מתחיל? הקולות קרובים, ממש קרובים. אבל להתקרב לחלון אמא לא מרשה: יכולים לשים לב. אבל אני נמשכת: חוסר הידע מפחיד יותר.
כשאני מסתתרת מאחורי הווילון, אני מציצה החוצה. למטה, ברחוב, הנאצים מסדרים אנשים בטור , וגוררים אותם מרחוב מסיניו.
נשים בוכות ולידן ילדים לבושים רק למחצה, עטופים בשמיכות..
גברים כפופים תחת הכובד של צרורות ומזוודות… ילדים, שמחזיקים בבגדי המבוגרים… דוחפים אותם, מכים, סוחבים.
מבזיק פנס כיס ומאיר את הפנים המפוחדים. הפנס כבה, ושוב זזות רק צלליות…
בשער שלנו הם, ככל הנראה עוד לא דפקו, אבל מיד נדמה, כאילו הם כבר עולים במדרגות.
לקחו את כולם… שוב שקט.
