מיומנה של מאשה רולניקיטיא , ילדה בת 14 :
"אמא מביאה את תעודת הרישום. מי שיושבת ליד השולחן, סוקרת אותנו, רושמת ונותנת לאמא מספרים קטנים.
חזרנו הביתה. בדירה שלנו שבעה-עשר אנשים שאין להם תעודות ומספרים. אבל חלק רשמו את הילדים שלהם למשפחות אחרות. עכשיו ההורים נפרדים… הילדים בוכים, לא רוצים ללכת בלי אמא,והן מבעד לדמעות, מנשקות ברעבתנות את הפנים האהובות, הידיים, ולוחשות בכאב "לך עם הגברת והאדון, תקשיב להם. הם יצילו אותך"!!
מתחיל להאיר. אנחנו כבר בחצר, ומחכים ….
הפעוט במסתור
בחור צעיר יחד עם אחותו, שרשומה בתעודה שלו כאשתו, מחביאים במקלט את הוריהם. הדלתות של המקלט מוסתרות מאחורי מזנון עתיק וגדול. ממסמרים אותו לקיר.
על המדפים שמים את כל הכלים של הדירה ואת הבקבוק ששמור במיוחד למקרה הזה, של וודקה.
אם התליינים יבואו, הוודקה תסיח את דעתם.
עברו גם שלוש היממות האלה.
אנחנו שוב בגטו. דבר ראשון רצתי לדירה השכנה. איך המקלט? הוא הרוס… המזנון הוזז. זאת אומרת שהתינוק בכל זאת פרץ בבכי. הסיבה הרגילה להכשלות מקלטים מוסתרים.
כאן קרה , כמו להרבה מקומות מסתור אחרים.
… יום ראשון. בחדר שקט, חשוך. הפעוט ישן. החיילים נכנסים לדירה, מחפשים זמן קצר, ואז יוצאים.
מהרחוב שומעים צעקות רחוקות, יריות אחדות. אבל בחדר נראה שכאן בטוח.
לילה. האם מעירה את הפעוט, משחקת איתו בשקט, מאכילה – רק שלא יישן: שיישן ביום. אבל כאילו בכוונה, העיניים שלו נעצמות , הוא נרדם .
מה יהיה ביום ?
בוקר. שוב מגיעים החיילים. היום הם כנראה מחפשים ביותר קפידה. והילד לא ישן. התרגל לחושך, וכבר לא רוצה לשכב בשקט – כל הזמן מקשקש משהו, בעודו משחק עם אצבעות הרגליים, צוחק.
מעבר לקיר, בחדר הגדול, – חיילים. מחפשים, נוברים, דופקים בקיר! פותחים את הבופה!.. צוחקים. מצאו את הוודקה. שותים, צועקים, צוחקים. וכל זה לוקח כל כך הרבה זמן! רק שהילד לא יבכה במסתור.
האם מושכת את הילד אליה בחוזקה, סוגרת את הפה שלו עם הפה שלה.
סוף-סוף השודדים מסתלקים. עבר גם היום השני.
אם הם יחזיקו מעמד רק עוד יום אחד !!
היום השלישי והאחרון. שוב פורצים חיילים נאציים לדירה. היום הם פראיים ורועשים במיוחד. כמו כלבים זועמים, הם מחפשים בכל פינה. אפילו עכשיו שומעים את הצעדים שלהם. והפעוט היום גחמני מאוד. אולי הוא חולה? רק שלא יבכה!.
הוא בוכה! והם כבר עולים במדרגות. שוב נכנסים לדירה… מישהו מהשכנים זורק על הילד כרית. האם רוצה להעיף אותה. אבל הכל לשווא: השודדים-החיילים כבר שמעו… מזיזים את המזנון ונכנסים לחדר.
ועכשיו, כל מי שהיה המקלט, נגרר לפּוֹנַרים…לגיא ההריגה…
