בצילום הפתיחה : לנה קיכלר עם הילדה היתומה שרה ( באדיבות קובי לידרמן)
שרה דוד ז"ל ניצולת השואה, אחת מ"מאה ילדים שלי" של לנה קיכלר. מילדות בצל השואה, להתערות מוצלחת בישראל ומהלך חיים המתחיל בקבוצת שילר ונמשך בהצלחה בהקמת משפחה ומגורים בחיפה, נשר וכרמיאל.
שרה נולדה בעת מלחמת העולם השניה ברוסיה, לשם נמלטה משפחתה מפולין, היה זה, כנראה, ב1943, אמה רוזה הוניגסמן, כמו עשרות אלפי פליטים יהודים אחרים, מילטה נפשה מפחד הגרמנים שכבשו בספטמבר 1939 חלק גדול מפולין, בזה לא תמו הנדודים, ביוני 1941, התקיפו הגרמנים את רוסיה, כבשו חלקים גדולים מרוסיה האירופית וגרמו לפליטים לברוח מזרחה לחלקה האסייתי של בריה"מ, שם באחת מאותן ארצות נולדה שרה, על אביה וגורלו איני יודע מאומה.
עם תום המלחמה עת נכבשה ברלין, בראשית מאי 1945, נקבע יום הנצחון ל8 במאי, הוכרזה על ידי הרוסים רפטריאציה, כלומר כל פליט הורשה לחזור לארץ מוצאו והיו מיליונים כאלה ברוסיה. אמה של שרה עם התינוקת חזרו לפולין ששוחררה על ידי הרוסים בינואר 1945. בפולין חיו, לפני המלחמה 3 מיליון יהודים, רובם הושמדו על ידי הגרמנים, שארית הפליטה, החלה להתארגן ובין שאר המוסדות הוקמו בתי יתומים לאלפי הילדים היתומים היהודיים, שהוריהם נספו והם נותרו לבדם לגורלם. אחד מאותם מוסדות, הוקם על ידי המחנכת לנה קיכלר, את תולדות אותו מוסד אפשר לקרוא בספר "מאה ילדים שלי" שכתבה לנה קיכלר בשנות ה50.
החיים בפולין ההרוסה היו, כנראה, קשים מאד , אמה של שרה חלתה ונפטרה, את היתומה הקטנה, בת שנתיים או שלש העבירו הארגונים היהודיים למוסד של לנה קיכלר שעבר לדרום פולין, לאיזור זקופנה בהרי הקרפטים הפולנים. ב1946 החלו אנטישמים פולניים להתנכל לפליטים היהודיים ששבו לבתיהם בפולין מכל רחבי אירופה התחוללו פוגרמים של פולנים כנגד שרידי השואה היהודיים, הפוגרומ המזעזע ביותר התרחש בקיילצה במרכז פולין, נרצחו בו כ70 יהודים, פליטי שואה. לנה קיכלר הבינה כי מסוכן להשאר בפולין וכל בית היתומים הוברח דרך צ'כיה והגיע לפריז בצרפת. בפריז התמקם בית היתומים בפרבר בלוויל, לשם אחזקתו הוקם בארצות הברית ארגון שתמך במוסד בצרפת ואח"כ בקבוצת שילר בישראל.
לאחר הקמת המדינה ב1948 התכוננה לנה קיכלר להעלות את כל המוסד לישראל, זה קרה ב1949, לאחר שהות קצרה במוסד אונים בכפר- סבא, הגיעו הילדים לקבוצת שילר, יש לציין כי רק הילדים עד גיל 14 הגיעו לקבוצה, הבוגרים יותר נשלחו למקומות אחרים.
הקליטה בקבוצת שילר
זכור לי היטב בואם של "ילדי לנה" כך כונו הילדים על ידינו ילדי הקיבוץ, הם ירדו בחשש מן האוטובוסים, כמה מהבוגרים יותר, פרטו על מנדולינות, כנראה כדי להסוות את המבוכה, כמה מהקטנים יותר בני 5 נישאו על הידיים, אנחנו הקיבוצניקים הסתכלנו עליהם בסקרנות. האמת, הכינו אותנו וביקשו שנקרב אותם אלינו וכל אחד יתידד עם אחד מהעולים החדשים ויזמין אותו לביתו, אני שהייתי בן 11 התחלתי להתידד עם כמה מהבנים בני גילי, כדי לבחור לי חבר, הם כולם הגיעו עם שמות פולניים, יאצק, יורק, שימק, אלקס אבל היו להם גם שמות יהודיים בהם התחלנו להשתמש לאט לאט.
כך חלפו שבוע שבועיים ואז יום אחד אומרת לי אמי צילה, תפסיק לחפש לך חבר להביאו אלינו, אני כבר מצאתי, ראיתי ילדה קטנה ישנה, יש לה שיער ג'ינג'י היא מצאה חן בעיני ואני רוצה לקחת אותה אלינו, חשוב לזכור שאנו היינו 3 בנים משה יליד 1934, יוסי יליד 1938 וישי יליד 1945, אמא שלי צילה תמיד דמיינה שתהיה לה בת, ולכן ניצלה את ההזדמנות ומצאה לה בת מן המוכן. כך הצטרפה שרה למשפחתנו, בקיבוץ דיברו על אימוץ, אך למעשה לא היה זה אימוץ חוקי, אל צירוף היתומים הקטנים למשפחות.
שרה נקלטה במשפחה ובקבוצה והחלה ללמוד בבית הספר, כבר בשנים הראשונות, היא התקשתה בלימודים והסוכנות היהודית, עלית הנוער, שהילדים העולים, היו באחריותם, החליטו להעביר אותה למוסד חינוכי אחר, אני לא זוכר באיזו כיתה היא היתה , אבל היא הועברה למוסד של עלית הנוער בקריית עמל ליד טבעון, בחופשות היא היתה חוזרת אלינו לקבוצת שילר וגם אנחנו ביקרנו אותה שם בקרית עמל. היא למדה שם 6 או 7 שנים, עם התבגרותה חזרה לקבוצת שילר, שרה התגייסה לצה"ל ובמסגרת הנח"ל שרתה בקיבוץ חקוק ליד הכנרת כשנה או שנה וחצי, זה היה בתחילת שנות ה60 ,אני הייתי אז משוחרר טרי מצה"ל, עדיין בקבוצת שילר ודאגתי שאמי או אני בעצמי נשלח לה חבילות, כפי שהיה נהוג אז, לשלוח לחיילים בצבא. כאשר השתחררה שרה מצה"ל שבה לקבוצת שילר ועבדה בעבודות שונות, טיפול בילדים, מטבח וחדר אוכל וכו'. היא לא הרגישה טוב בקבוצה, כי הניתוק בן 6 או 7 שנים הרחיק אותה מבנות גילה.
להמשך הכתבה בבלוג של קובי לידרמן …
0
