מדכאו הועברו חברי קבוצת ילדי ה131 ברכבת למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. עבור היהודים שהגיעו לבירקנאו, בוודאי הילדים שבהם, היה המחנה תחנה סופית. מאות אלפי הילדים שהגיעו למחנה נשלחו תוך מספר דקות, לאחר תהליך ה"סלקציה", אל מותם בתאי הגזים. עם הגעתם למחנה בליל 31 באוגוסט 1944 הורדה קבוצת הילדים אל הרמפה ברציף תחנת הרכבת של המחנה.
ילדי קבוצת ה-131 התייצבו על גבי הרמפה והחלו ביישום תרגילי הסדר הקבוצתיים בהובלתו של וולפקה, לפני שהחלה הסלקציה.
"הגענו בלילה לבירקנאו. היו אורות עטופי ערפל, בקושי ראו תאורה בתוך המחנה, בקושי נשמעו קולות, היה שקט של לילה כזה, הקרימטוריות עבדו במלוא הקיטור. אנחנו לא ידענו מה זה בדיוק, כששאלנו מה זה אמרו לנו שאופים כאן לחם ולחמניות לאנשים שיוצאים לעבוד. ירדנו מהקרונות. וולפקה מיד סידר אותנו בשלשות וצעדנו 'לינקס-ריישט, לינקס-ריישט', 'שמאל-ימין, שמאל-ימין', וכאשר עברנו על יד קציני האס.אס הוא נתן פקודה 'הימין שר', הפנינו את העיניים ואת הראש לימין. זה מאוד מצא חן בעיניהם, עצרו אותנו ואז קצין זוטר שאל את הקצין הבכיר 'ואס אוניש תאן וידיאזן?', מה לעשות איתנו?' הוא אמר 'לאסט אן דוש', 'תן להם לעבור'".
מתוך עדותו של דניאל חנוך מקבוצת ה-131
נראה כי המופע המאורגן והמסודר מצא חן בעיני קציני האס.אס שהיו ברציף והשפיע על החלטת הגרמנים לקלוט את הקבוצה במחנה ולא לשלוח את הילדים ישירות לתאי הגזים כדינם של ילדים שהגיעו למחנה. במקום להשמדה נשלחו הילדים ללאגר A, מחנה המעבר של בירקנאו, לאחר שעל ידיהם קועקעו מספרים. במחנה, שכמעט לא היו בו ילדים, הועסקו ילדי הקבוצה בהובלת עגלות מתים.
"בזמן שבו חיינו בבירקנאו שמרנו על אורח חיים קבוצתי משותף, תוך התחשבות רבה אחד בשני. את מנת הלחם קיבלנו במרוכז בבוקר וחילקנו בין האנשים. עמדו לרשותנו מאזניים, ואנשים מתוכנו ביצעו את החלוקה באופן שווה. על פי אחת השיטות נהגנו לחתוך את מנות הלחם באופן שווה ומי שחילק החזיק שתי מנות מאחורי גבו. קראו בשמות הילדים בזה אחר זה, וכל ילד התבקש לציין באיזו יד הוא בוחר. כך מנעו אפשרויות של העדפה. היינו חברה מגובשת ואיש לא ניסה לרמות בנושא זה".
מקור וקרדיט: אריק גורדין, עמיה ליבליך, רחל חנוך, לספר כדי לחיות : סיפורו של דניאל חנוך, הוצאת כרמל , ירושלים , 2021
מתוך עדותו של שלמה גלפרין (וולפקה)
לאחר זמן מה הבחינו הגרמנים שוולף/ולפקה בוגר יותר מחברי הקבוצה, והוא הופרד ממנה ונשלח לעבודות כפייה במחנה זקסנהאוזן. למרות שוולף/ולפקה לא נוכח פיזית עם ילדי הקבוצה מאותו רגע ועד תום המלחמה, המנהיגות וערכי הסולידריות הקבוצתיים שהטמיע בקרב החברים ממשיכים להשפיע עליהם.
כחצי שנה שהו ילדי הקבוצה בבירקנאו בתנאים קשים וברעב תמידי.
במהלך שתי סלקציות 90 מהילדים נשלחו להשמדה בתאי הגזים. תנאי המחיה היו בלתי אנושיים. הילדים סבלו קשות מרעב, מחלות וצפיפות.
בדרך-לא-דרך הצליחו 39 ילדי הקבוצה הנותרים לשרוד עד התקרבות החזית הרוסית. ב- 5 במאי 1945 שוחררו הילדים על ידי כוחות של בעלות הברית ממחנה גונסקירכן.
וולפקה, שהופרד מהקבוצה, נשלח לעבודות כפייה במפעל ייצור מוקשים במחנה זקסנהאוזן. משם נשלח לצעדת מוות בתוך גרמניה, אשר ארכה כ-300 ק"מ והסתיימה בעיר שוורין. הצבא האמריקאי הוא אשר שחרר את האסירים במקום.
לאחר שחרורו, החל וולפקה במסעו מזרחה, בחזרה הביתה. בתחילה בעזרת זוג אופניים, עד שאלו הוחרמו בידי חיילים סובייטים. בגבול הליטאי וולף נעצר, אולם תודות למספר המקועקע על זרועו (B-2816) הורשה להיכנס ולהתאחד בוילנה עם משפחתו שבדרך נס שרדה כולה את השואה – הוריו, אחיותיו, פרידה ופקה, ואחיו פיווה. האח הצעיר שלמה שרד עם הילדים ומיד לאחר המלחמה עלה לארץ דרך איטליה. וולף עלה ארצה בשנת 1990, חי בעיר שדרות ועסק במקצועו – מהנדס בניין.
מדי שנה, מאז עלייתם ארצה ועד היום, עורכים שורדי קבוצת ה-131 מעין "פגישת מחזור" וחוגגים יום הולדת משותף ביום השנה לשחרור, שבו הם מעלים זיכרונות. גם וולף משתתף במפגשים השנתיים הללו. השורדים וצאצאיהם מוקירים לוולף גלפרין זכות בהישרדותם, הודות לגבורתו, תושייתו ומנהיגותו בעת צרה, ועדיין רואים בו המנהיג שלו הם חבים את חייהם.
מקור וקרדיט : אתר קק"ל , חינוך וקהילה
אתר קק"ל למחנכים, ילדים ונוער – וולף גלפרין – המציל של ילדי קובנה
0
