"הפינוי מאושוויץ היה חוויה נוראית עבורי באופן אישי", נזכרה רגינה לקס גלב. "שרדתי רק בגלל שנגרתתי על ידי שתי אחיותיי".
שלוש האחיות הגיעו לאושוויץ בקיץ 1944 – כחצי שנה לפני פינויה. הן קועקעו עם הגעתם.
"אחותי הגדולה קיבלה את הקעקוע הראשון, אחותי האמצעית את הקעקוע הבא, ואני קיבלתי את השלישי", נזכרה רגינה. היא קיוותה שהמספרים הרצופים שלהם פירושם שהם יוכלו להישאר ביחד.
כשהסובייטים סגרו על המחנה בינואר 1945, החלו שומרי ה-SS הנאצים לפנות כ-56,000 אסירים ברגל מערבה. צעדות המוות הללו הפכו לשמצה בזכות הקצב הבלתי פוסק, התנאים המפרכים והאלימות הקיצונית שלהן. רגינה ואחיותיה נאלצו לצעוד כ-34 ק"מ בשלג החורף. אסירים שנפלו מאחור נורו.
"הזיכרון הבולט ביותר עבורי מאותה תקופה הוא לא מה שאני זוכרת, אלא מה שאחיותיי זוכרות", העירה רגינה. "הזיתי והם גררו אותי. ובאמת, אם אי פעם הייתי על סף מוות , זה היה אז הזמן".
כל שלוש האחיות הצליחו לשרוד יחד את השואה ולבסוף היגרו לצפון אמריקה.
"ככל שניסיתי להיות מאוד עצמאית, לא להוות נטל על אחיותיי, תמיד ידעתי שהן באמת דואגות לטובתי".
קישור לפוסט באנגלית במוזיאון השואה בוושינגטון
0
