חנה יחימוביץ'-פטמן חיה בזכות אמה ברנה. "אל תשכחי אותנו", לחשה האם לחנה הקטנה לפני שהשאירה אותה בחיק משפחה פולנית שהסכימה להסתירה בתמורה לתשלום נדיב. זו היתה הפעם האחרונה שנפגשו.
את אותו יום גורלי, שבו אמה החליטה להוציאה מהגטו, חנה לא זוכרת כמעט. לדבריה, ככל הנראה קיבלה כדורי שינה מאחר שהיתה ילדה לא שקטה ותזזיתית. "לא נפרדתי מאף בן משפחה, אפילו לא מאחי הקטן. אני רק זוכרת את הפרידה מאמא ליד הבית של הפולנים שאליהם הביאה אותי. היא היתה מאוד נחושה להשאיר אותי בחיים, ובזכות זה אני חיה. אני יודעת שאני שווה הון, כי אז היהודים שילמו המון לפולנים שהסכימו לשמור על ילדיהם. את הדרך לשם איני זוכרת, גם לא את תעלות הביוב שדרכן אמא שלי היתה יוצאת מהגטו. אני רק זוכרת את הדירה של הפולנים בוורשה ואת אמא מחזיקה אותי על הידיים. היה לי קר והיא אמרה לי שאני צריכה להישאר בבית הזה.
לסיפור החיים באתר של "ישראל היום "
0