ד"ר שמואל רוטברד (85) מקיבוץ גן שמואל, נולד בקרקוב. אביו ואחיו הבכור נרצחו בשואה, אמו ושתי אחיותיו שרדו. הוא היה שנתיים בגטו קרקוב והצליח לברוח משם בגיל 9.5. "אחי הבכור היה עיוור", הוא מספר. "הוריי הבינו שאין טעם להביאו לגטו כי אין לו סיכוי לחיות. אבא שילם כסף לפולני כדי שיחביא אותו בתקווה שאחרי המלחמה יבוא לקחת אותו. אבל אחרי יום הפולני הזה שילח אותו לדרכו, ולפי מה שנודע לי עבר איזשהו פטרול גרמני, לקחו אותו ורצחו אותו על המקום".
רוטברד, נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לחמש נכדות, הצליח לשרוד את המלחמה בעזרת ידיד פולני של המשפחה, שהחביא אותו ואת שתי אחיותיו בשנים.
שמואל רוטברד נולד ב-1 בספטמבר 1933 בקרקוב שבפולין, להוריו משה וחווה, ולו אח ושתי אחיות גדולים ממנו. ב-1 בספטמבר 1939, יום הולדתו השישי, פלשה גרמניה לפולין.
בסוף 1939 החרימו הגרמנים את חנות האריגים והטקסטיל של האב ובתחילת 1940 אולצה המשפחה לשכן בביתה קצינים גרמנים ולשרתם. המשפחה הושלכה מביתה ועברה למגורים בפאתי קרקוב. במאי 1940 הצטוו רוב יהודי קרקוב לעזוב את העיר עד אוגוסט והמשפחה נאלצה לעבור שוב, הפעם לוייליצ'קה, כ-20 ק"מ מדרום-מערב לקרקוב. במרץ 1941 אולצה המשפחה לעבור לגטו קרקוב.
באוקטובר 1942 בוצעה אקציה בגטו קרקוב וכ-4,500 מיושביו גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ. שמואל שרד במסתור, בו ישב בדממה שעות, עד תום האקציה. במרס 1943 חוסל גטו קרקוב וכל תושביו גורשו להשמדה.
משפחתו של מוליק [שמואל] ניצבה בתוך ההמון, סמוך לגדר התיל שהקיפה את הכיכר. האם הביטה לצדדים, וכשראתה שאיש אינו שם לבו אליה, שלפה ממחבוא שעל גופה צרור קטן עטוף בסמרטוטים ומתוכו הוציאה שטר כחול של חמש מאות זלוטי. את השטר החזיקה מקופל בידה, ובתנועות יד מהוססות ניסתה להסב את תשומת לבו של שוטר אוקראיני צעיר שניצב סמוך אליהם, ליד גדר התיל. לבסוף הפנה האיש את ראשו ושם לב לתנועות ידה. הביט לצדדים ובצעד אטי ניגש לאישה הרומזת אליו. היא הצביעה בראשה על מוליק הקטן ואמרה בקול נמוך:
"אנא, אדוני הקצין, אל תביט לעברנו כמה דקות. בבקשה ממך אדוני הנכבד" – בדברה הראתה לו את שטר שבידה. האוקראיני נענע ראשו בהסכמה, הביט בזהירות לצדדים ופתח את ידו בלי להניפה. השטר עבר במהירות מידה של האם אל ידו הקמוצה של האוקראיני, וזה סובב את פניו והתרחק מספר צעדים מן התיל. האישה שבה בזריזות אל הילד ורכנה מעליו:
"מוליק, הקשב היטב ילד (היא דיברה אל מוליק בפולנית), אתה זוכר את הכתובת של יז'יק [הנריק]? אתה זוכר היכן הוא מתגורר? … האם תוכל להגיע אליו, לבד? עכשיו? כן, עכשיו, זאת ההזדמנות, אתה מוכרח. הרי אתה כבר ילד גדול. בן תשע הוא כמעט בר-מצווה, נכון?"
" … זכור, תתיישר ותמשיך ללכת מבלי להפנות ראשך לאחור. מוליק, האם הבנת? ילדי, היה שלום, יינגאלע שלי, ושמור על עצמך."
רכנה מעליו, נישקה אותו בחופזה על מצחו ודחפה קלות לעבר גדר התיל.
שמואל רוטברד, פרשים ירוקים, ע' 42-41
שמואל הגיע אל ביתו של הנריק פסטרושינסקי (Pstrusinski), ידיד פולני של ההורים. פסטרושינסקי הסתיר את שמואל בבית היציקה שלו, עליו השתלטו הגרמנים. הוא הבין שהמקום הבטוח ביותר להסתיר יהודים הוא מקום שנמצא בשליטה גרמנית – שם הגרמנים לא יחפשו:
על הדלתות הראשיות, בכניסה מהחצר, נתלו חותמות עופרת, עליהן מוטבע נשר גרמני האוחז צלב קרס בציפורניו. על השער תלו מודעה גדולה ובה נכתב בשתי שפות, פולנית וגרמנית, שהמבנה הוחרם על ידי הוורמאכט (הצבא הגרמני) והוא מעתה רכוש הרייך. המסיר את החותמות ונכנס ללא רשות למבנה מתחייב בנפשו. יז'יק [הנריק] השאיר בידיו צרור מפתחות וביניהם מפתח של דלת צדדית קטנה שהגרמנים, כנראה מפזיזות, לא חתמו. …
לא היה מקום בטוח יותר למחבוא מזה שהוחרם והוכרז רשמית על ידי הגרמנים כרכושם. מרגע שחתמו את המקום, לא העלו הגרמנים בדעתם שיהיה מי שחשוב ויעז להמרות הוראה רשמית ועוד להתבדח עליהם. להפוך רכוש הרייך הגדול למחבוא ליהודים נראה כחורג הרחק מעבר לדמיון.
שמואל רוטברד, פרשים ירוקים, ע' 51
בדצמבר 1942, אחרי התקפת המחתרת על הקצינים הגרמנים בבית הקפה "ציגנריה" בקרקוב, נאסרה גניה, אחותו הגדולה של שמואל, וגורשה לאושוויץ. היא קפצה מקרון רכבת הגירוש ונפצעה קשה, אך שרדה והחלימה, ובאביב 1943 הגיעה למקום המסתור של שמואל.
בקיץ 1943 נסעו גניה ושמואל מזרחה, לכפר באזור הרי הקרפטים.
נסענו כאילו לנופש. גרנו אצל כפריים. אחי שמואל היה ילד מדי אינטליגנטי בשביל הכפריים. הוא היה בולט בהתנהגותו, בחוסר גסותו ובאינטליגנציה שלו, ובידיעות שלו. היה זה ילד שאף פעם לא הלך לבית הספר. לימדתי אותו מ-א' עד ת' חשבון וקריאה, והוא הגיע בזמן קצר מאד לקריאת ספרי מדע שהשגנו דרך "ארמיה קראיובה" [מחתרת פולנית] ועל ידי קריאת ספרי מדע, הוא עבר את הרמה הרגילה של ילד בן גילו. וכל זה היה חשוד, ולבסוף אמרו לנו שמתחילים לפטפט בכפר, ואז לקחתי אותו בידו וברגל הלכנו 30 ק"מ לתחנת הרכבת שתביא אותנו לקרקוב.
עדותה של גניה רוטר (רוטברד), ארכיון יד ושם.
בינואר 1944 נחשף מסתורם של שמואל וגניה. הנריק פסטרושינסקי העביר את השניים לדירת מסתור בדמבניקי, רובע של קרקוב מעברו השני של נהר הוויסלה. ביולי 1944 הצטרפה אליהם אחותם הלה, שנמלטה ממחנה העבודה סקרז'יסקו-קמיינה. "במשך שנה וחצי קראתי כל דבר שמצאתי, וידידנו הפולני היה מביא לנו עוד ספרים". בשנת 2008 הוענק להנריק פסטרושינסקי, לאחר מותו, התואר "חסיד אומות העולם".
בינואר 1945 שוחרר האזור. בתום המלחמה התאחדו שמואל, גניה והלה עם אמם, ששרדה את מחנות פלאשוב וברגן-בלזן. אביהם משה היה אסיר בפלאשוב ונרצח במחנה הריכוז מאוטהאוזן חודשים מעטים לפני תום המלחמה. אחיהם העיוור דוד (דודי) הוסתר תמורת תשלום אצל פולני, אך זה סילק אותו מביתו והוא נתפס על ידי הגרמנים ונרצח.
לאחר פוגרום קיילצה ביולי 1946 עזבו בני המשפחה את פולין. שמואל עלה לארץ ישראל דרך אוסטריה ואיטליה, בעליה הבלתי-לגאלית. הוא נעצר על ידי הבריטים ונכלא במחנות המעצר בקפריסין. באוגוסט 1947 הועבר שמואל עם קבוצת ילדים למחנה המעצר עתלית בארץ ישראל, שם הכיר את פרידז'יה לבית שטודן, ניצולת השואה אף היא, ולימים נישאו השניים.
שמואל רוטברד הצטרף לקיבוץ גן שמואל והיה מורה לביולוגיה בקיבוץ. ב-1967 החל לטפח דגי אמנון באורווה ישנה, שהוקצתה למטרה זו בגן שמואל. הוא קיבל מלגה ללימוד חקלאות ימית ביפן, שם שהה שנתיים וחצי. עם שובו עבד במחקר בתחנת חקר המדגה של משרד החקלאות בחוף דור. לאחר מכן שב לעבודה בגן שמואל, שם היה הביולוג הראשי בחוות הדגים.
בשנות השמונים השלים רוטברד לימודי תואר שני ודוקטורט בזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ב-1989 היה בין מקימיה של מעבדה למחקר ולהשבחה גנטית של דגים בחוות הדגים בגן שמואל. רוטברד הוא חוקר פורה שפרסם כמאה מאמרים מקצועיים בכתבי עת מדעיים וכן מספר ספרים בתחום המחקר, וזכה במענקי מחקר ופרסים על הישגים בתחום.
רוטברד כתב מספר ספרי פרוזה, ביניהם:
- פרשים ירוקים (2000), המבוסס על קורותיו בשואה (יצא לאור בפולנית: Mulik z Krakowa, 2015);
- יונה קטנה בגן שומם (2003), המתעד את קורותיה של אשתו, פרידז'יה, שהיתה ילדה בתקופת השואה ושרדה בזהות שאולה של נוצרייה;
- חילופי עתים (2010), קובץ סיפורים אוטוביוגרפיים מחייו שלאחר המלחמה וביפן;
- שוורץ של הדגים (2014), סיפורו של חלוץ מגדלי הדגים בישראל;
- ערירים בצוותא (2012), סיפורם של חמישה ותיקי גן שמואל.
שלושה מספרי זיכרונותיו תורגמו לאנגלית.
רוטברד הוא מתרגם מפולנית, ובין היתר תרגם את הספרים הבאים:
- סטניסלב סרוקובסקי, שנאה (2009), המתאר רצח יהודים ופולנים על ידי אוקראינים במזרח פולין בתקופת השואה;
- הנריק גרינברג, ניצחון (2014), על יהודים בפולין לאחר המלחמה;
- הלה מיכלסקה (סלוצקי), שדות של בדידות: אבדן ואימהות בפולין הכבושה (2014).
בשנת 1991, ארבעים וחמש שנים לאחר שעזבתי, חזרתי שוב לפולין ולעיר הולדתי קרקוב, הפעם כמלווה לקבוצת נוער ישראלית, בני קיבוץ, במסעם ללימוד השואה. בבואנו לעיר, יום שלם הובלתי את הנערים בעקבות ילדותי, ברחובות העיר ובגנים שהכרתי. מפליא עד כמה קרקוב העתיקה לא השתנתה. למרות שנעדרתי ממנה זמן רב כל כך, לא היה לי כל קושי למצוא את דרכי שוב במחוזות ילדותי.
פרשים ירוקים, הקדמה
רוטברד הוא איש עדות המספר את סיפור הישרדותו בישראל ובעולם בפני תלמידים, סטודנטים באוניברסיטאות וקהלים נוספים.
לשמואל רוטברד ולפרידז'יה שלושה ילדים וחמש נכדות.
0
