אבא: "ניצול שואה. בגיל 10, בגטו בפולין, שלחו אותו לגנוב אוכל וכשחזר הוא גילה שלקחו את כל המשפחה שלו, כולם נרצחו. הוא ברח ליערות אבל היה קטן מכדי להצטרף לפרטיזנים. הוא הסתתר מתחת לשלג, ואיכרים פולנים מדי פעם נתנו לו אוכל.
"הזיכרונות האלה אף פעם לא עזבו אותו. היו לו חיים די קשים, הוא כל הזמן עבר בין עבודות ולא מצא משרה קבועה שתתאים לו. הוא גם אף פעם לא הצליח לסיים לימודים, לא בית ספר ולא אוניברסיטה – וזה משהו שגדלתי איתו כל חיי. כל הזמן הוא אמר לי שהשכלה זה הדבר הכי חשוב בחיים. נראה לי שבגלל זה אף פעם לא הפסקתי ללמוד ועשיתי כל כך הרבה תארים".
תארים: "בצבא שירתי כחובשת ומיד אחר כך התחלתי ללמוד לתואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, שם ראו בי פוטנציאל אקדמי ועודדו אותי לצאת לדוקטורט במדיניות חברתית בארה"ב. במקביל, עשיתי תואר שני בכלכלה. עברנו לצפון קרוליינה, עליתי על המסלול המהיר לפרופסורה, ובסוף נשארנו שם 20 שנה.
"למזלי, מודי בן זוגי תמך בי כל הזמן, בלעדיו לא הייתי עושה את זה. כשהתחלתי את הפוסט התלבטתי אם לחזור לארץ, אבל כבר עבדתי בארה"ב על תוכניות דיור, יציאה ממעגל העוני ויוזמות חדשניות כמו חיסכון לכל ילד".
0