נולדתי בשנת 1931 בצ'כיה וגדלתי בעיירה אוסטרווה.
כשפרצה המלחמה ברחנו לעיירה ביליץ, שם היו לנו קרובים שנתנו לנו מכונית, ואיתה ברחנו לראווארושקה, שזוהי עיירה פולנית על גבול רוסיה. הרוסים נכנסו לשם, אסרו אותנו, כלאו אותנו בקרונות בקר צפופים, והבטיחו לנו להעביר אותנו לרוסיה. בסופו של דבר הם הסיעו את הרכבת לכיוון הגבול הגרמני והסגירו אותנו לגרמנים, ובבוקר פתחו הגרמנים את דלתות הקרונות, וציוו עלינו לחזור למקומות שבאנו מהם. מכיוון שלא היה לנו בית בפולין, חזרנו למשפחה בביליץ. הקרובים חששו מאוד לארח אותנו, והם השיגו לנו מקום בכפר קטן בהרים שנקרא שיריק . שם חיינו תשעה חודשים בצריף משלנו, עד אשר נגמר לאבי הכסף, כי הוא שילם על המקום למשפחה שגרה שם.
בסוף שנת 1941 או בתחילת שנת 1942 גורשנו במשלוח לטרזיינשט , ט הנמצאת "ק 90 מ מפרג. המשלוח נקרא איקס אחד משום שהוא היה אחד המשלוחים הראשונים לשם. היינו בין הראשונים כי לא היינו אזרחי פרג, והקהילה רצתה להיפטר בשלב ראשון מהזר , ים ולכן גורשנו ראשונים. מספרי היה 899 .כשהגענו, עדיין היו שם תושבים צ . כים' סגרו אותנו בקסרקטינים, ואפשר היה לצאת רק עם רישיון מיוחד. אני הייתי עם אימי,ואבי ואחי נשלחו לקסרקטין אחר, לא נפגשנו איתם הרבה, אבל קיבלנו דואר ע"י שליחים ואנשים שהיו רשאים לעבור ממקום למקום. אני ואמי גרנו באולם ענק של נשים וילדים, והיה לי קשה עם זה, כי הייתי בגיל , 10 ואי אפשר היה להתפשט, כי כולם ראו והיה צריך להתכסות לשם כך, כי עם מציצים זה לא נעים .
כאשר פינו את התושבים הצ'כים מהעיר, וכל העיר הפכה לגטו. השערים נפתחו, ויכולנו להסתובב חופשי בטרזיינשט . בשלב זה הוכנסתי לבית ילדים "שער לנוער". שם צורפתי לכיתה שהיו בה 42 ילדים בגילי. חלוקת הכיתות הייתה לפי ארצות מוצא ולאומיות, כי הגיעו גם ילדים מגרמניה, הולנד וכו' שלא היה לנו מגע איתם, אלא רק במפגשי ספורט. חדר השינה היה באחד הכיתות במבנה שקודם לכן שימש כבית ספר. המורה של הכיתה נקרא קרל, ומאוד אהבנו אותו. החיים בבית הילדים הודרכו על ידי הסתדרות "החלוץ , " והועסקנו מבוקר עד ערב בכל מיני דברים. רמת הלימודים הייתה מאוד גבוהה כי לימדו אותם מורים אקדמאיים שלפני המלחמה עבדו באוניברסיטאות. עסקנו גם הרבה בספורט. בזכות השעות הרבות למדנו המון והרחבנו אופקים .
היו גם חוויות קשות, כמו איש ס"ס שתמיד הסתובב עם אופנוע כדי לדרוס מישהו, ותמיד הזהירו אותנו מפניו. כשהסתובבנו בגטו, הרושם היה קשה, כי ראינו את הזקנים וכל החולים שגוועו ממחלות ורעב. היה סיפור שהשומר הצ' כי נרצח, העמידו אותנו מול האופניים , התיק והאקדח בו נורה, והכריחו אותנו לחתום שלא ראינו את החפצים האלו. אישה אחת יצאה מהשורה ואמרה שיש לה חנות אופניים, והיא חושבת שהיא מכרה את האופניים האלו , והיא נורתה במקום, לפני כולם, בידי איש הSS , זה עשה עלי רושם קשה מאוד .
