שמי הניה הלפרין, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי ליהי, זהו סיפורי:
דודתי חיה בגרמניה בתקופה שלפני השואה ובמהלכה, ומאחר שנודעה כבשלנית מעולה, לקחו אותה הגרמנים כדי לבשל עבורם. היא ניצלה את מעמדה החדש ואת האמון שנתנו בה הגרמנים, על מנת להבריח מזון (שאריות מזון) לבעלה ולבנה. למשל, כאשר קילפה תפוחי אדמה, הקפידה שהקליפה תהיה מספיק עבה כדי שאפשר יהיה לבשל מהקליפות פְּלּוס, מזון לבני ביתה.
זמן קצר לאחר מכן, הופרדו הילדים מאימותיהם, חלקם נורו, וחלקם הועלו על רכבת מבלי לדעת לאן היא מובילה. בן דודתי שמואל היה אז רק בן 9, בן יחיד להוריו. דודתי, שהייתה בטוחה כי איבדה את בנה יחידה לא חדלה לבכות. זמן קצר לאחר מכן גם בעלה נלקח ונורה, ודודתי נותרה אבלה וערירית.
כחמש שנים לאחר תום המלחמה, הכירה את בעלה השני, פולני במוצאו, ועברה להתגורר עמו בפולין. שם הקימו משפחה ונולד להם בן. מה שהיא לא ידעה הוא שהבן האובד הצליח, בתושייה רבה, לקפוץ מהרכבת. בימים התחבא ביערות ובלילות חָבַר לילדים נוספים והיו לפרטיזנים. שליחים מן הארץ, שידעו על קיומם של הילדים אשר שרדו ביערות, הביאו אותם ארצה בסיוע הסוכנות היהודית, ושיכנו אותם בקיבוצים. בן דודתי הופנה לקיבוץ יחיעם בצפון הארץ. בקיבוץ שאלו אותו אם יש לו משפחה בפלשתינה והוא ענה שאכן יש לו דודה, אך בטעות אמר ששם משפחתה ספוז'ניקוב כשם אמו. הדודה (שהיא אמי), תחת שם זה, לא אותרה כמובן. לאחר שחלפו מספר שנים (הבחור התבגר) נזכר בשם הנכון: יסובסקי, הוריי נישאו בעודם בחו"ל, והוא נזכר ששמה של אמו לאחר נישואיה, שונה לשם משפחתו של בעלה. ואכן המשפחה נמצאה, בתל אביב רבתי, בשם הנדיר – יסובסקי.
לאחר שהוריי עברו תחקיר מקיף, הובא הנער אל ביתם והשמחה הייתה גדולה. אבי מיהר לכתוב לגיסתו, (מברקים או טלפונים לא היו באותה תקופה), והאיץ בה לעלות לארץ. הוא לא כתב לה על הבן ששרד, כי האמין שטוב יהיה אם יבשר לה על כך פנים אל פנים ולא במכתב. עברו שנים רבות מאז התראו, לרבות המלחמה הארורה, התלאות והאסונות שפקדו אותה, והוא לא ידע מה מצב בריאותה וכיצד תשפיע עליה הידיעה.
הבעל הפולני סירב לעזוב את פולין, ונדרשה תכתובת ארוכה של הפצרות ושל הבטחות לדאוג לכל מחסורם, ואף הוסיף שמחכה לה פה הפתעה, עד שהחליטה בחיוב. כשהחליטה הייתה נחרצת והודיעה לבעלה הסרבן: "איתך או בלעדיך, אני ובננו עולים לפלשתינה." בסופו של דבר הבעל נעתר וכל השלושה עלו לארץ: דודתי, בעלה ובנה השני. בהגיעה לארץ התבשרה על כך שבנה חי וקיים. הפגישה הייתה כצפוי נרגשת מאוד, דודתי ובנה לא ידעו את נפשם מרוב אושר, ומשפחותינו התאחדו למשפחה אחת גדולה, מורחבת ומאושרת.
מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב-דורי
0