סיפור חייה של צלינה אורטנד-שתיל. צלינה נולדה בפולין, למשפחה בורגנית עמידה. למדה בבית ספר עברי, חיה חיים נוחים. בהיותה בת 14 פרצה מלחמת העולם השנייה. בספר מתוארים בריחתה ונדודיה עד הגיעה לישראל. כל זה בזמן השואה.
צלינה שתיל, אלמנת צה"ל ממלחמת השחרור, מהסטודניות הראשונות לכימיה בטכניון. היא מקצינות הראשונות בצה"ל, ממקימי חמ"ד, חיל המדע, וממקימות מכון התקנים. הספר הוא תעודה על חיי היהדות בפולין, על הגטאות והעליה בזמן המלחמה.
ילדותה ונעוריה של צלינה היו טובים. אביה היה שומר מסורת, מצבה הכלכלי של המשפחה היה סביר, האם אהבה לבקר בתיאטרון, לשמוע אופרות, לשבת בבתי קפה ולטייל בשדרות העיר. עיר יפה קרקוב. החיים היו טובים עד פרוץ המלחמה, יום לפני יום ההולדת ה-14 של צלינה. ב-6 בספטמבר 1939, בשעות הבוקר המוקדמות, נכנס הצבא הגרמני לקרקוב. עד מהרה נסגרו כל בתי הספר היהודיים ופליטים רבים נהרו לקרקוב. בערבים אסור היה לצאת. האב דואג שלבני משפחתו יהיו ניירות הונגריים מזויפים. מתחילות האקציות. האב מנסה להציל את משפחתו ומנסה לעבור לעיירה בוכניה, שהגטו שלה היה עדיין פתוח. אבל האם מסרבת לזוז, ומחכה לאחיה הצעיר. על כן, ומשום שצלינה מתחננת לכך, הוא שולח את הנערה לבוכניה עם מכר. ההורים מצטרפים לאחר זמן, ונלקחים.בבוכניה ראתה צלינה הוצאות להורג. הגטו חוסל. בבוא הזמן היא עתידה להעיד במשפטים נגד פושעי מלחמה. זמן מה עבדה בהפשטת גופות שהובאו לשריפה. אחר כך היתה למשרתת – שוטפת רצפות – בביתו של מנהל הלאגר. היא ברחה בעזרת פולנייה לא-יהודיה, ידידת המשפחה. היא כבר ידעה אז מה עלה בגורל בני משפחתה, ובעזרת הפולנייה שחילצה אותה מן המחנה, יצאה לדרך. דרך הנדודים המסוכנת שלה הובילה אותה להונגריה, לבודפשט, ומשם לסלובקיה. בתוך כך עברה מאסר ועינויים על ידי הגסטפו, שבועיים של עינויים יומיומיים. צלינה לא נשברה. היא פולנייה, חזרה והצהירה. בסופו של דבר, שוחררה. היא ניצלה בנס.
צלינה, מאת אסתי פילרסדורף, הוצאת כתר, 2009, 367 עמודים
