"במהלך השבעה שישבו על אביהם, דוד רובין, החלו שני בניו, שאול וגיל, לחבר פיסות סיפורים למסכת חייו העשירה. עוד ועוד מנחמים שהגיעו לביתם שיתפו אותם בפרטי מידע, שחלקם איששו את מה שקודם לכן יכלו רק לנחש או לדמיין. הבנים ידעו כי במהלך 46 שנות עבודתו ב"צים" אביהם, שמת לפני כשבועיים, גויס מדי פעם למשימות מטעם "המוסד" – אלא שהוא כמעט ולא דיבר על כך מעולם.
משפחתו הכירה את אופיו של רובין ורצונו לשמור חלק ממסלול חייו לעצמו, ובעיקר בנוגע לשנות נעוריו. הוא נולד באוגוסט 1930 בכפר סומוטור שבסלובקיה, בן הזקונים מתוך ארבעת ילדי המשפחה. אמו מתה כשהיה בן שנתיים בלבד, והוא גודל בידי סבתו – בתו של רבי הלל ליכטנשטיין, מגדולי הפוסקים בהונגריה, שכונה "הרב מקולומאיה". הם חיו ברווחה וביתם היה מוקף בגן של שני דונם ובו עצי פרי. ב-1938 סופח חבל הארץ בו התגוררו להונגריה.
משפחתו של רובין ניהלה אורח חיים חרדי אדוק, והוא התחנך ב"חדר". עם זאת, בנו גיל אמר שאחרי שאביו איבד כמעט את כל משפחתו בשואה, הוא עזב את עולם הדת. "הוא אמר שאם איש טוב וישר כמו אביו, נרצח, הוא לא יכול להאמין עוד באלוהים", סיפר.
הנאצים הגיעו לאותו הכפר אחרי ליל הסדר, בתחילת אפריל 1944. דוד זכר איך שוטר הכפר עבר עם החיילים הנאצים בין בתי היהודים, והסגיר אותם לידיהם. "אמרו לנו לארוז מזוודה ולהיות מוכנים ליציאה", סיפר. בנקודת הריכוז בכפר שאל אותו אחד האנשים לגילו, וכשענה לו שהוא בן 13.5 יעץ לו אותו אדם: "תגיד שאתה בן 15, אחרת תעלה לשמים". למקום הובאו עגלות, ועל כל עגלה עלו שתי משפחות שגורשו לגטו שהקימו הגרמנים בעיירה שאטוראליאויהיי – בעברית היא נקראת בקיצור אוהלי – בה הייתה קהילה יהודית גדולה. בחודש מאי החלו המשלוחים מהגטו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו – ארבעה בסך הכל.
דוד הגיע לאושוויץ עם אביו, אחיו ואחותו. "הוא זכר את מנגלה עומד וממיין את האנשים", סיפר הבן, גיל. לפני שהגיעו ייעץ לו מישהו לעמוד זקוף כדי שייראה גדול מגילו, והוא דחף אבנים שטוחות לתוך הנעליים והזדקף. הוא ואחותו נשלחו לעבודה, אחיו ואביו נשלחו לצד השני. יותר הוא לא ראה אותם". על זרועו הוטבע המספר 6702-A, ואחרי כחודש הוא נשלח למחנה הריכוז יאבוז'נו, אחד ממחנות הלווין של אושוויץ, אחרי שהציג עצמו כמתקן מכונות עדינות. אחרי חצי שנה, בינואר 1945, הועבר למחנה ריכוז נוסף, בלכהמר, שלקראת סוף אותו חודש שוחרר, אחרי שרבים מהאסירים הוצאו ממנו בצעדות מוות.
מהקסטל ועד איראן
אחרי המלחמה עבר רובין לבית יתומים בבלגיה. הוא היה לבד בעולם וחלם להגיע לארץ ישראל ולהתחיל בחיים חדשים. ב-1947 עלה על אוניית מעפילים, אבל בטרם היא הגיעה לחוף השתלטו עליה הבריטים באלימות, בין היתר באמצעות השלכת רימוני גז, וגירשו את המעפילים למחנה מעצר בקפריסין. במחנה, על לוח מודעות, נתלו רשימות של ניצולי שואה שמחפשים את קרוביהם. אז נודע לו שאחותו לא נרצחה כפי שחשב – והיא חיה ומתגוררת בארץ ישראל.
כעבור מספר חודשים נכלל בקבוצת עולים שהורשו על ידי הבריטים להיכנס לארץ ישראל, וזמן קצר לאחר מכן התגייס לפלמ"ח. למרות העברית הדלה שבפיו הוא התעקש להגיע לפלוגה הימית (הפלי"ם) והצטרף לאימוניה בשדות ים. אולם, עם סיום ההכשרה הוחלט לצרפו לגדוד הרביעי של חטיבת "הראל" הפלמ"ח – גדוד "הפורצים". בנו אמר כי הוא העריץ את דוד "דדו" אלעזר ששימש בגדוד זה כמפקד מחלקה ובהמשך מפקד פלוגה ומפקד הגדוד.
הגדוד בו לחם רובין נלחם בשורה של קרבות הרי גורל לעתידה של ירושלים: כיבוש קולוניה, הקסטל, גבעת הרדאר, נבי-סמואל, בית-איכסא, בית-מחסיר, קטמון, הר-ציון. "הוא סיפר לנו שאלו היו ימים קשים מאוד", אמר בנו גיל. "הוא סיפר שכל ערב, בסוף הקרבות, הם היו חופרים קברים בקרית ענבים וקוברים בהם את חבריהם שנהרגו. לאבא היה מזל גדול והוא ניצל מכל הקרבות". עם תום הקרבות והקמת צה"ל עבר רובין לשרת בחיל הים עד שחרורו משירות צבאי".
1