"ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, אספו החיילים הגרמניים מיחידות ה-ס.ס את כל יהודי הכפר והובילו אותם למחנה ביער. מרים בת השש עשרה, הוריה וכ-300 יהודים נוספים, גרו באוהלים חשוכים וישנו על קרקע קרה ורטובה. פעם ביום קיבלו מרק מתפוחי אדמה רקובים ושלוש פרוסות לחם בלבד. הגרמנים העסיקו אותם בכריתת עצי יער בעזרת מסורי יד, והתעללו בהם במכות מגלב בראש ובגב. אנשי ה-ס.ס הרגו יהודים רבים מתוך שעשוע, בעידוד משפחותיהם, שמחאו כפיים לכל יוזמה אכזרית מוצלחת."
יהודים נוספים מתו מרעב ומקור. כשנותרו כשלושים יהודים בחיים, החליטו הגרמנים לסגור את המחנה . מרים והוריה ניצלו הזדמנות חד-פעמית שעמדה בפניהם, וברחו מהמחנה ביער.
בספטמבר 1943 הצליחה מרים רפס, יחד עם אביה, לברוח ממחנה העבודה הגרמני ולאחר תלאות דרך להגיע לביתם של שכניהם הפולנים – משפחת חלפה. אין במאמר זה מקום כדי לספר את עוצמת הרוח ודחף החיים שעבר על מרים, שהייתה חבויה במרתף הטחוב והקטן של אנה ויאן עשרים ושניים חודשי סבל……
כאמור, משפחת לאופר מצאה מקלט זמני אצל אנה ויאן חלפה, זוג פולנים נוצרים, שעבדו בעבר במשק ביתם. הזוג חלפה נחלץ לעזרה ותוך סיכון חייהם הסתירו את בני המשפחה בבור שמתחת לרפת שבחצרם.
לאחר הסכם חלוקת פולין, שלפיו עבר כפר מגוריהם לידי הרוסים, ניתן היה לצאת מהמסתור שמתחת לרפת, אולם לביתם לא יכלו לחזור . משפחת לאופר היהודיה הואשמה מטעם המשטר הקומוניסטי כאלמנט לא רצוי, בשל היותם בעלי אדמה – 'קולקים' – וביתם בכפר נמסר למשפחה רוסית. הממונה על הנפקת תעודות זהות רוסיות במשרד הפנים, היה תת-אלוף בצבא הרוסי שהסתיר מהממונים עליו את היותו יהודי. בדרכי עורמה הוא עזר לעמיתיו היהודים להישאר בכפר ומנע את הגלייתם לסיביר. התיאורים שבמאמר זה הם רק קצה הקצה של הייסורים שעברו על מרים רפס ומשפחתה, במהלך המלחמה הממושכת ובשנים הרבות עד לעלייתה ארצה.
0