"נולדתי בשנת 1930 בזגרב שבקרואטיה. היה לי אח צעיר ממני. הייתה לי ילדות נפלאה. הייתי בבית ספר יהודי, בגלל שתמיד הייתה אנטישמיות. הייתה לי משפחה גדולה ואומנת . הייתה לנו דירה מאוד יפה . הייתי הנכדה הבכורה, ולכן פינקו אותי כל הזמן. אבי היה אדריכל, והחזיק בבית חרושת לרהיטי זכוכית ומתכת. הוא עשה מנורה גדולה בבית הכנסת בסרייבו. אמי הייתה עקרת בית.
פתאום התחילו צווים נגד היהודים. אחד הצווים היה טלאי צהוב. נעלבתי , כי היינו בני תרבות והתגאינו ביהדותנו.
אני זוכרת שהגיעו שני קצינים גרמנים לראות את הדירה שלנו, וכולנו הבנו מה זה אומר . בבית החרושת של אבי היה תא קומוניסטי. הוא היה בין היחידים, שהבינו שצריך להסתלק. לכן שיחד שני סוכני גסטאפו, בכסף רב ותוך סיכון אדיר. כך סבתי, , אמי אחי ואני נסענו עם שני הסוכנים לספליט. שם הייתה קבוצת פועלים שאירחה אותנו אצלה . אבי הצטרף אלינו מאוחר יותר. נאלצנו להתייצב אצל האיטלקים בקסטל נואבו דל בוסקו, אבל למעשה הם הצילו אותנו. היינו מוגבלים בתנועה אבי עבד אצל האיכרים. לא היה כסף ולא אוכל, אבל זה לא היה מאוד טראומטי עבור הילדים . בשלב מסוים האיטלקים לקחו אותנו ברכבת לאיטליה. בתחנת הרכבת בנאפולי האמריקאים התחילו להפציץ, ואנחנו היינו סגורים ברכבת. זה היה לא נעים, בלשון המועטה . מהרכבת הגענו למחנה ריכוז פרמונטי, שהיה באזור ביצות . סבלנו ממלריה, היה מעט מאוד אוכל ולא היו תרופות כלל. היינו בביתני אסבסט, ומהתקרה נשרו עלינו פשפשים. אבי הקים שם בית ספר, ולמדנו כל הזמן. זו הייתה נקודת אור.
האיטלקים לא הרביצו לנו ולא התאכזרו ישירות, אלא פשוט התעלמו מאיתנו כך – שנמות מהמחלות והתנאים הקשים. כילדה, הדברים לא נראו לי נוראיים. במחנה התגבשו תנועות נוער, ואני הצטרפתי לשומר הצעיר . מספר פעמים המחנה הופצץ ע"י בעלות הברית, כי חשבו שזה מחנה צבאי. כשבעלות הברית התחילו להתקדם, והאיטלקים הסתכסכו עם הגרמנים, אמרו לנו לעזוב את המחנה כי הגרמנים מתקרבים. ברחנו והסתתרנו בהרים, חסרי כל. אני לא יודעת כמה זמן היינו שם . הבריטים שיחררו אותנו בשנת 1944 .יחד איתם היו חיילים מהבריגדה ונציגים מהג'וינט
אבי היה חבר בבני ברית. הוא השיג לנו אישורי עליה, ועלינו לאוניה לארץ. באוניה הייתה קבוצת ילדים מזגרב. הגעתי לפנימייה בבן שמן, שם הילדים היו מסודרים בקבוצות לפי מפלגות. כל הילדים של מפא"י היו שם (כולל שולמית אלוני ושמעון פרס ). אחר כך עברתי לירושלים בזמן המצור, והצטרפתי להוריי. שירתי בצבא כמדריכת טירונים ועבדתי.
בשנת 1957 התחתנתי עם מישהו מהולנד, ועברנו לגור שם נולדו לנו שתי בנות. אחת נפטרה, והשניה עדיין חיה בהולנד. אחרי שהתגרשתי ובעלי נפטר בשנת 1977 – חזרתי ארצה. הבנתי שאני לא מסוגלת לגור בשום מקום אחר, אלא רק בירושלים . מאז שחזרתי ארצה אני פעילה במינהל הקהילתי "לב העיר" בירושלים, ואף מכהנת כחברת הנהלה. כך אני מרגישה שאני מחזירה למדינה, ואני מסופקת. כמו כן ההתנדבות מחזירה לי את הנעורים, כי יוצא לי לעבוד עם אנשים צעירים .
0
