תחילתו של סיפור
בשלהי שנות השלושים, כאשר משפחת גריצמן גרה בשפישצ'סה בין העיר חלם ללובלין בפולין (גבול אוקריאינה), היה בבעלותם מרכז כל-בו ששימש בנוסף כפונדק דרכים לעוברי אורח. שתי משפחות ניהלו את המרכז. משפחת גריצמן מנשה ופרל, ומשפחת ביטמן פרץ. משפ' גריצמן היתה משפחה מכובדת עם הרבה חברים ומכרים, אך לפתע הגיעו השמועות על הנאצים ומעלליהם והמלחמה עמדה להתחיל.
תכניתו של מנשה
מנשה גריצמן פנה לשכנתו הדוכסית, וביקש ממנה לעזור לו להציל את ילדיו (הוא הבין שאת הנשואים בעלי משפחות כבר יהיה קשה להציל) – את רחל, נוח ויעקב. לדוכסית הייתה טירה גדולה ותואר אצולה, היא הייתה עשירה מאוד. הוא נתן לה את כל דברי הערך שלו כולל תכשיטים, כסף, ציוד, פרות וגם סוסים וביקש ממנה לשלם בשמו למי שיסכים לשמור על ילדיו בזמן המלחמה.
הוא חיפש ומצא אלמנה עם שלושה ילדים, אחד נכה שהייתה זקוקה מאוד לעזרה כספית. הוא הבטיח לה שמדי חודש בחודשו היא תקבל תשלום אם תשמור על שלושת ילדיו הצעירים. (היו לה כמה פרות והיא מכרה חלב וגבינה ממה שהניבו הפרות שלה).
בעת המלחמה
בזמן המלחמה התקבצו הילדים אצל האלמנה ששיכנה אותם במחסן מעל הרפת שהיה נמוך מאוד. היא העבירה להם את האוכל במגש מיוחד המחובר לקרש ארוך כדי שלא יהיו עקבות. בלילות הם היו יוצאים לחלץ עצמות ולבדוק מה שלום בת דודתם . לעתים היו מתחבאים גם אצל הדוכסית כדי לבלבל את המלשינים.
גורלם של הגריצמנים
גורל משפחת גריצמן וביטמן היה רע ומר הם נלקחו למחנות ריכוז, ולא ידוע עליהם דבר. לפני כן לקחה אמא ביטמן את ביתה צילה בת השנתיים והשאירה אותה בפתחו של בית בקצה הכפר, ביתה של אישה שלא היו לה ילדים.
הבריחה ליערות
אחרי תקופה הרגישו הצעירים שיש חשש לחייהם, הם ברחו ליערות והתחברו לפרטיזנים. שם הם למדו איך לשרוד, איך לשמור על חום גופם וגם גנבו אוכל מהכפרים.
תום המלחמה
בתום המלחמה חזרו הניצולים וחיפשו בני משפחה וקרובים, רצו לדעת מי חי, מי שרד ושאלו שאלות. הם נפגשו בבית שבו הוקם וועד קהילתי לעזור זה לזה למצוא את קרוביהם. שם נרקמו קשרים כמו: שידוכים, פרנסה ועסקים. אך לפני כל זה הגיעו הצעירים לבית הילדה – צילה (בתם של משפ' ביטמן) וביקשו לקבלה, רק אחרי הפצרות רבות וכסף ששילמו הסכימה האשה ששמרה על צילה וטיפלה בכל שנות המלחמה, למוסרה.
לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי
0
