בשנת 1932 נולד שלמה בעיר בולוניה (Bologna) שבאיטליה. שמו המלא הוא שלמה-ג'ורג'יו-חיים-קרלו-אאורליו. בשנת 1937 נולדה אחותו הצעירה חנה ושמה המלא היה: חנה-דבורה-דורותיאה (באיטלקית תיאה זה ורד צהוב).
עקב חקיקת חוקי הגזע, כל היהודים גורשו ממוסדות הלימוד הממלכתיים, פוטרו מעבודותיהם כשכירים, וכל הזוגות המעורבים נדרשו להצהיר זאת. בסוף שנת 1939 רוכזו יהודי איטליה במחנות ריכוז איטלקים. במקרה, כאשר הגיעו השוטרים לאזור שלנו כדי לרכז את כולנו במחנות ריכוז – למזלנו הרב לא היינו בבית! משפחתו של בן-דודי אאורליו כן נתפסה, והם נדרשו לעבור ולהתגורר במחנה ריכוז. דודתי, ברגש הישרדות חזק, הורתה לבן-דודי אאורליו (שעד היום מתגורר בפירנצה) לברוח דרך החלון מהקומה השנייה, והוא ברח דרך המרזב להציל את נפשו. איננו יודעים דבר על מה שעבר עליו, עד היום הוא שותק! הוריו ואחיו של אאורליו הובלו לאושוויץ ושם נרצחו ככל הנראה בשנת 1943. היום, בנו של אאורליו הוא וטרינר מבין הטובים בישראל.
כשחזרנו הביתה והוריי הבינו מה קרה, ארזנו מזוודות וברחנו מפיומה (העיר האיטלקית שבה גרנו) דרך הרכבת לפירנצה בנסיעת לילה. אני הייתי בן 8 ואחותי חנה (Tea) הייתה בת 3.
כשהגענו לפירנצה אבי היה חייב להתייצב במשטרה ולהצהיר על עצמו כיהודי עקב חוקי הגזע. על-אף שאבי לא היה יליד איטליה, ובגלל היותו יהודי, נשללה ממנו האזרחות והוא הוגדר כ"אזרח ללא זכויות", ומכאן שהוא גם היה חסר יכולת להשתכר ולפרנס את המשפחה.
בעוד שמלחמת העולם השנייה מתקדמת והופכת לכוללת ברחבי אירופה, בראשית 1943 החלה להיווצר המחתרת האיטלקית: הכנסיות הקתוליות ביוזמת הבישופים המקומיים ללא תמיכת האפיפיור ובעזרת המפלגה הקומוניסטית במחתרת – שילוש זה החל לארגן את הצלת היהודים: הרב הראשי של פירנצה, יחד עם הארכיבישוף של פירנצה, יחד עם ג'ינו ברטלי (Gino Bartali) שהיה אלוף עולם לשעבר ברכיבה על אופניים, והיה לו קשר ישיר לפרטיזנים (בגלל האישור המיוחד שניתן לו להמשיך ולהתאמן ברכיבה על אופניים מסביב לעיר ביערות). ג'ינו ברטלי היה חבר של משפחתנו והיה בעל מספר בתים ברחבי פירנצה, והוא החליט להגן על משפחתי והסתיר את הורי ואחותי הקטנה, תיאה, במרתף של אחד מהבניינים שלו במשך שנתיים.
לא היו שם מים זורמים ואנשים שאבו מים בדליים מבארות שהיו בחצרות. אמא שלי נהגה ללכת עם שני דליי מים, וקרה שהגרמנים ראו אותה סוחבת הרבה מים ולכן עזרו לה לסחוב עד הבית.
ג'ינו ברטלי דאג להביא אוכל למשפחתנו במרתף. גודל המרתף היה 3×3. היום ג'ינו ברטלי מוכר כחסיד אומות עולם, ואני העדתי לטובתו עבור "יד ושם". כמו כן, התראיינתי לעיתונות ולתקשורת באיטליה ובארה"ב כדי לספר עליו ולהנציח את מעשיו הטובים.
כדי להגן עלי, הוריי החליטו להסתיר אותי במנזר ליד פירנצה, בעיירה בשם Settignano: במנזר בשם "האחיות של סנטה מרתה". שטח המנזר משתרע על פני כ-1500 דונם עד היום, כשבמרכז השטח ניצבת כנסייה גדולה. צמוד לכנסייה בנוי בית המגורים של הנזירות, וכל השטח מוקף בחומה גבוהה של כ-3-4 מטר, ובצד יש שער ענק שמאפשר כניסה או יציאה מהמנזר. זכור לי היטב היום בו הורי הביאוני לשם: נכנסנו דרך השער הענק לחדר הכניסה, ששם נפרדנו ומשם לקחה אותי אם המנזר ושיכנה אותי בין שאר הילדים.
לאורך השנים תפקיד המנזר הזה היה לשמש בית ליתומים ולילדים מבתים הרוסים. יחד איתי היו עוד כ-100-150 ילדים. התגוררנו באולמות גדולים: 30-40 מיטות צפופות בכל חדר, ובכל חדר הוצבה גם מיטת אפיריון גדולה עבור הנזירה שהשגיחה עלינו. כל בגדינו היו משותפים, והאוכל ניתן במשורה – עקב מצב המלחמה. בשנתיים קשות אלו הייתי במצב תמידי של רעב, מחשבותי נסבו על נושא האוכל ללא הרף.
הילדים הגדולים גנבו אוכל מהילדים הקטנים (אני הייתי בן 9, ילד קטן). אחרי המלחמה נודע לי שהיו איתי במנזר עוד כ-10 ילדים יהודים. אנו כלל לא ידענו אחד על קיומו של השני. כמו כן התברר שהיו גם 14 נערות שהיו מחופשות לנזירות.
שמי המזוייף היה ג'ורג'יו גולדיני (Giorgio Goldini). רק אם המנזר ידעה על זהותי היהודית האמיתית. גם אם הנזירות האחרות חשדו בילד הקטן בן ה-9 שלא ידע את התפילות הקתוליות ולא את המנהגים, אבל אף אחד לא הסגיר אותי לשלטונות. הגרמנים ידעו כי ילדים יהודים מתחבאים במנזרים, ולכן עשו ביקורות פתע בהם בחנו אותנו בתפילות בע"פ.
תחת עץ האלון הגדול במגרש הגדול בחוץ, היו נערכות מדי פעם ביקורות. הקצין היה אז שולף במקריות ילדים מתוך מסדר השורות ונהג לבקש לדקלם תפילות נוצריות. אחרי כמה חודשים של 3 תפילות ביום, כבר ידעתי היטב בע"פ את התפילות. בתחילה, אם המנזר היתה עומדת מאחורי הקצין ומראה בתנועות שפתיים את המילים כדי שנדע לחזור אחריה. דרך נפוצה נוספת כדי לזהות ילדים יהודיים היתה לבדוק האם הילדים נימולו או לא. אולם, מפאת כבוד הנזירות הגרמניות לא ביקשו מאיתנו להתפשט בנוכחותן כלל. כמו כן, על הנזירות נאסר לראות אותנו במערומינו, ולכן נהגנו לרחוץ רק את פלג הגוף העליון בנוכחותן, ואת החלק התחתון בנפרד מהן. אכן, לא זכור לי שנתפסו ילדים יהודיים במנזר זה.
הקפה של אותם ימים היה עשוי מבלוט טחון של עץ אלון לאחר קלייה. לכן, היינו רעבים כל הזמן וחיינו בפחד. אחד מהילדים שהיה איתי במנזר, סיפר לי אח"כ שאחת מהנזירות לחשה באוזנו, כי בלילה, לאחר שכולם יילכו לישון הוא יוכל להתפלל את התפילות של היהודים.
במשך אותן השנתיים, אמא הגיעה לבקר אותי פעמיים. מכיוון שידעה על הרעב שלי, היא הביאה לי כמתנה כריך עם פרוסת בשר אותו היא חסכה מפיה, וישבה איתי בחדר ההמתנה עד שהייתי גומר לאכול, ורק אח"כ אישרה לי ללכת. הכל כדי שהילדים הגדולים לא יגנבו ממני את הכריך.
חודש לפני שהבריטים כבשו את פירנצה, הוציאה אותי אמי מהמנזר והחזירה אותי לגור איתם במרתף עד לשחרור: כשהגעתי לשם מצאתי שק בפינה ובו לחם יבש. במרכז המרתף עמדה מיטה זוגית וכולנו ישנו עליה. אבא בקצה, אמא על ידו, ובצד השני אחותי תיאה כשאני שרוע לאורך הרגליים. הרבה לילות קרה שאחותי התגלגלה באמצע הלילה למטה וישנה על הרצפה עד הבוקר, והיא רק ילדה בת 5.
איך הבנו שהמלחמה הסתיימה? אמא שלחה אותי (בן 11) לרחוב, ראיתי חייל בריטי כשעל זרועו סרט והמילה "פלשתין" וציור של מגן-דוד! הסתכלנו אחד על השני, מאד התרגשתי עד שלא הצלחתי לדבר ורק נעמדתי מולו והתחלתי לשיר "התקווה"! רצתי מהר חזרה למרתף והורי עלו איתי למעלה. אבי פנה ביידיש לחייל, וגם הוא ענה לו ביידיש. שמו היה אבישר ולימים מצאנו שהוא היה ממנהלי משרד התיירות הישראלי. החייל ירד אלינו למרתף לשיחה והכרות.
המוסך של חברת "פיאט" בפירנצה הפך למוקד של הבריגדה היהודית, ושם הם החלו לארגן מחדש את הקהילה ולקבץ את מי שנותר. הם חילקו אוכל, הקימו בי"ס ויזמו את עליית הנוער. הבריגדה הייתה בעצם חיל התחבורה של הבריטים באזור. מפקדי הבריגדה שלחו משאיות לכל רחבי אירופה כדי לאסוף יהודים, וניצלו את הידע הרב של הוריי בשפות כדי שישוחחו עם היהודים שהתקבצו מרחבי היבשת. הוריי טיפלו ביהודים עבור הבריגדה.
מכיוון שהוריי בכל זאת פחדו שהגרמנים יצליחו להתעשת ולנצח במלחמה, הם יצרו קשר עם אחד מראשי הסוכנות היהודית דאז, נחום גולדמן, והצליחו לצרף אותי למסע לארץ ישראל. זו הייתה אוניית מלחמה שהוסבה להעברת מאות ילדים יהודים ממחנות הריכוז מרחבי אירופה לישראל. הייתי ילד בן 12 שנסע לבדו ברכבת מפירנצה לדרום איטליה, לטרנטו, מפני ששם עגנה האונייה "Princess Kathleen". בתאריך 23.3.1945 הגענו סוף סוף למדינת ישראל, למחנה העולים בעתלית. טעמתי שם תפוזים לראשונה! היינו 850-900 ילדים, ופוזרנו בעיקר בין הקיבוצים, בי"ס כדורי ומקווה ישראל – אני עברתי לאחר שבוע לקיבוץ מעברות. בקיבוץ סיימו אז לבנות את המוסד החינוכי של הקיבוץ, ואנו היינו המחזור הראשון שלמד בו, קבוצת "ניצנים". שולבנו בין ילדי הקיבוץ בהצלחה.
הורי עלו ארצה עם אחותי בשנת 1948, מיד עם הקמת המדינה, ולקחו אותי להתגורר עימם. בתחילה התגוררו במעברה – במחנות אוהלים, עד שמצאו מקום מגורים בתשלום. למזלם הצליחו להגיע לארץ עם מעט כסף בכיס. לאחר תקופת זמן עברנו להתגורר בשיכון דיסקין בנווה שאנן בחיפה – דירת 2 חדרים. אבא לא הצליח להתפרנס, רק כגובה בקופ"ח לאומית במשרה חלקית, ואמי התחילה לעבוד כמורה פרטית לפסנתר ולאקורדיון.
בהתבגרותי החלטתי לעברת את שמי, לשם המשפחה "פז". אחרי לימודי באוניברסיטה הכרתי את אשתי, התחתנו ולנו 3 בנים מקסימים.
היום אנו מתגוררים בכפר סבא, וכפנסיונר , בין היתר אני מרצה בפני הנוער בבתי הספר השונים, על שעבר עלי בתקופת השואה.
0
