הילד שלום בן 9 בעת האירוע במלחמת העולם השנייה , 1942
"בבוקר השכם לקול צעקות אימים. הצעקות קרבו והלכו אל הבית. אימא הלבישה בחופזה את הבנות. אחותי הקטנה הייתה אז כבת ארבע והגדולה – כבת שמונה.
"נרד מהר למרתף" , אמרה אימא – היא אספה בסל בידה פרוסות לחם, הטילה לתוכו קלחי גזר ומזונות אחרים מכל הבא ליד.
משפחת השען לנה אותו לילה בביתנו. איני יודע מדוע . ארבע משפחות היו במשפחתם . אבא לא היה אותו לילה בבית.
המרתף שלנו היה גדול והשתרע לאורך כל הבית. אחסנו שם תפוחי אדמה. חלק מהמרתף היה מושכר כל שנה ליהודי שהיה מחזיק בו חביות ריקות.
"ראשונים ירדו למרתף השען ומשפחתו" , אני עמדתי במסדרון . חיכיתי לתורי. הייתי מבוהל. מבעד לחלון הקטן ראיתי מהמסדרון כיצד סוחב גרמני את אשת השכן שלנו בשערות ראשה. צעירה הייתה וחיפה ושערה שחור. היא נאחזה בכל כוחותיה בדלת ביתה, והגרמני סוחב אותה בשערותיה. " שמע ישראל שמע ישראל!" צעקה בקולי קולות. ראיתי איך הגרמני שולף אקדח. קול ירייה נשמע והאישה נפלה.
סבתא ואימא עמדו על ידי. "ילדים קטנים לך ואת צעירה" עליך לחיות" – התחננה סבתא- תחילה לא הבינותי במה מדובר. אני כבר בת שישים , חייתי מספיק" חזרה והפצירה סבתא.
"אני אשאר. לא אפקיר אותך בידיהם"- גמגמה אימא. הגרמנים התקרבו אל הבית. צעדיהם נשמעו ברורות. אמי נפלה בזרועותיה של סבתא. שתיהן בכו. התנשקו ונפרדו.. עמדתי על הסולם. הדמעות זלגו מעיני. הייתה זו סבתא שהתאוששה מקיפאונה. סגרה את דלת המרתף. זרקה אדמה על הדלת . גררה ארגז וחסמה את הכניסה.
האדמה במרתף הייתה רטובה. היה קר לשבת. שתי אחיותיי ישבו משני צדיה של אימא. שקטות היו. לא הוציאו הגה. אני נכנס לתוך החבית, קר לי, אמרתי אז לאמי. אימא הנידה בראשה לאות הסכמה. החבית הייתה גבוהה. לא יכולתי להיכנס לתוכה. השען קם ועזר לי. אחר כך נטל את אחותי הקטנה והכניסה לחבית השנייה.
"נקישותיהם של הגרמנים נשמעו מעלינו. עד שהסבתא פתחה להם את הדלת והם פרצו פנימה. שמעתי בברור את קולותיהם . השם שאלו לדיירים.
את תשובתה של הסבתא לא שמעתי . היא דיברה בשקט , " מכשפה זקנה!" נשמע צריחתו של הגרמני. , וצעקותיה של הסבתא. צעדי הגרמנים, צעדים כבדים מסומרים וצעדים קלים והססניים , צעדיה של הסבתא.
מהיושבים במרתף איש לא הוציא הגה. השעה הייתה ארבע אחרי הצהריים. פתאום שמענו צעדים חוזרים ומתקרבים אל הבית.
"כאן מרתף, רואים ? הארגז הוזז ורגל גררה את האדמה מהמרתף, – רואים כאן דלת. אני בטוחה שכאן מתחבאים יהודים."
הכרתי את קולה של אחת "הדיירות" האוקראיניות שהתגוררה בבית הגדול שלנו בעבר.
"דלת המרתף נפרצה. אלומת אור פרעה את האפילה. קנים של רובים. מבעד לסדקים שבחבית ראיתי את הכוSל.
"ראוס! – יהודים החוצה"
"משפחת השען יצאה ראשונה. אחריהם הלכה אמי. אחותי הקטנה בת הארבע היתה בזרועותיה. אמי בכתה בקול רם.
"אל תובילו אותי" הרגו אותי פה במקום, בביתי" , – התחננה " אני רוצה למות בביתי, אחותי שהייתה חבויה בחבית התייפחה.
–אימא, אני באה , אל תבכי אימא , אני אלך אתך, אימא"
שלום מכעכע בגרונו , קולו כפניו מחליפים צבעיים.
"מהעבר השני של הבית גר אוקראיני . בן היה לו קאלה שמו. הוא היה בן ארבע-עשרה. פתאום שמעתי את קאלה מסתודד עם הגרמנים.
"אתה תרד ותבדוק אם ישנם עוד יהודים במרתף" –פקד עליו אחד הגרמנים.
קאלה ירד. גישש בין החביות. עצרתי את נשימתי. צעדיו התקרבו אל החבית שלי. עצמתי את עיני. קאלה פחד כנראה מאוד . קולו רעד כאשר הודיע לגרמנים :
"לא , פה אין יותר יהודים צעק מלמטה"
ומה עשית אחר כך? " שאל ואלדק.
"עשיתי?" – גיחך שלום- " לא חשוב מה שעשיתי. אין לי עוד כוח לספר. בואו נמשיך לשחק בשח."
מקור וקרדיט :
אמא, המותר כבר לבכות ?, נסיה אורלוביץ – רזניק
