נולדתי בתאריך 4/2/1936 בארץ פולין בעיר ולודובק ברחוב קליסקה מספר ,39 לאימי קראו לאה ברנרד ולאבי קראו יעקוב. אימא הייתה עקרת בית ועסקה בתפירה בבית ואבא עבד במפעל גרורלנד בתפקיד חשב כלכלי. אבא היה בוגר בכלכלה ועסקים באוניברסיטת ורשה ובנוסף היה ראש תנועת בית"ר בעיר שלנו. במסגרת תפקידו הוא ארגן נוער יהודי לעלייה לארץ ישראל .
במשך שנה בין 1939-1940 אבא עבד בעבודת כפייה אצל גרורלנד במפעל בעיר ואז, אנשי הגסטפו רצחו אותו . אחרי שהרגו אותו, אמא לקחה אותי עם אחי בנימין ואחותי שרה ועברנו את גבול רוסיה. בדרך בזמן הנסיעה ברכבת מטוסים הפציצו אותנו, הקרונות עלו באש ואנשים רבים נהרגו. איש אחד תפס אותי ביד ויחד קפצנו מהקרון הבוער במרחק דיי גדול מהרכבת שהמשיכה לעלות באש. לאחר מכן האיש עזב את ידי ונעלם. כך נפרדתי מאימא מאחי ומאחותי. בראשי ת הנדידה עברתי בתוך יערות על אדמת רוסיה, בדרך הצטרפתי לקבוצת ילדים קטנה – ילדים אשר אבדו מהוריהם כמוני. נעזרנו ב ילד בוגר יותר שהיה משגיח עלינו גםו הוא היה במצב שלנו. הנדודים היו ביערות, בדרך עברנו בכפרים מבתי עץ והנשים היו מחלקות מזון לילדים. כך הצלחתי לקבל מזון ולפעמים היו מחלקים איזה בגד שתמיד היה יותר גדול ממני . רק בעזרת חבלים הצלחתי לקשור אותו לגופי. בחורף הייתי ישן בין שיחים ליד עץ ומתכסה בסמרטוטים שמצאתי בדרך . התרגלתי לשרוד בטבע. היו הרבה ילדים מהקבוצה שלנו שמתו עם הזמן. בדרך ראיתי ילדים מתים, עגלות שרופות עם אנשים ובעלי חיים, עיירות קטנות שרופות והרוסות, המראות היו קשים ולכן השתדלתי להתרחק מאזורים מיושבים וללכת יותר לתוך עומק היער. כך היה משנת 1940 עד שנת 1945 ב. 1945 הגעתי לבית יתומים ודרכו הצלחתי למצוא את אימא שלי עם אחי ואחותי .
בסיביר, אחרי שפגשתי בחזרה את אמא ואת אחי ואחותי, הודיעו על סיום המלחמה. אימא תכננה לעזוב את רוסיה ולחזור לפולין . בגמר המלחמה חזרנו לפולין לולודובק והפעם הגענו לבית ילדים עם מדריכים שהגיעו מארץ ישראל. דרך בית הילדים עלינו לארץ ישראל ב . דרך עברנו את ,פולין צ'כוסלובקיה, היינו במחנה עקורים וקשייד באוסטריה, הגענו לצרפת וגם בגרמניה היינו במחנה עקורים הזנהקה . לאחר מכן הגענו לארץ ישראל.
