ליובה רודרמן הקטן גורש עם אמו, לאה, לגטו מינסק, אחד מהגטאות מהגדולים באירופה. עברו בגטו יותר מ-100 אלף יהודים.
במרץ 1943, לאה רודרמן הביאה את בנה בן השנתיים לביתם של משפחת קרזו. היא השאירה אצלם שני מכתבים – מכתב לגרישה בעלה ומכתב לאנה ונדז'דה קרזו (אם ובת)- וכן, תצלום אחד שלה.
"גרישה היקר! אני כותבת לך את המכתב הזה בזמן שאני צריכה להיפרד מהאושר היחיד שלי (הבן שלנו). נקטתי בצעד הזה כי אני רוצה להציל לפחות את חייו, חיי הגיעו לקיצם ועכשיו אני צריכה לחכות כל דקה למוות … אני משאירה את ליובוצ'קה עם משפחת קרזו. הם נתנו לי את המילה שלהם שהם יגדלו אותו כבן שלהם. אם תחזור, אני מבקשת ממך להודות להם בצורה ראויה, וגם תגדל את הבן שלנו כראוי. לאה. "
"אני זוכרת איך היא נפלה והתייפחה על בנה, היא הבינה שהיא רואה אותו בפעם האחרונה. לבה נשבר מצער וכמיהה". נז'דה נזכרה לאורך השנים"
כמה ימים לאחר מכן התרחשו פוגרומים נוספים בגטו, ומאז איש לא ראה שוב את לאה רודרמן. לאחר תום הכיבוש נודע רשמית על מותה בגטו מינסק.
מעת לעת נערכו חיפושים בבתיהם של תושבי מינסק אשר מתגוררים ליד הגטו: המשטרה חיפשה יהודים מסתתרים. ליובה הקטן עבר למספר חודשים לקרוב משפחתה של אנה שהיה יערן וחי ביער ליד מינסק. כשהילד חזר הוא גר בבור שנחפר במרתף כדי שהשכנים לא יראו אותו. בלילה, נז'דה ואמה, אנה, היו מעלות אותו מעלה כדי לקבל אוויר צח.
כשמינסק שוחררה מהנאצים, אנה קרזו החלה לחפש את אביו של ליובה, גריגורי חנוביץ' רודרמן, אך התברר שהוא נפל בחזית ביוני 1944.
נדז'דה סיפרה כי לאחר תום המלחמה נמצאו קרובי משפחה רחוקים, של ליובה, הם הסכימו לקחת אותו אליהם. אך משפחתה של נדז'דה התחברו ואהבו אותו מאוד "ביחד שרדנו את המלחמה וסיכנו את חיינו. עבור אמי הוא היה כמו בן, ועבורי – כמו אח."
בשנת 1945 הן מונו לאפוטרופוסיות החוקיות שלו, אולם בתעודת הזהות הסובייטית שהונפקה לליובה, הן שימרו את שם משפחתו והלאום היהודי שלו.
ליובה רודרמן חי עם מציליו עד שנישא בשנת 1963. לאחר מכן נותר עמם בקשרים הדוקים וחמים. ב-29 במרץ 2000 יד ושם הכיר באנה קרזו ובתה
נדז'דה סלוביובה בתור חסידי אומות העולם.
בתמונה למעלה : אנה קרזו עם ליובה רודרמן
0