מקור וקרדיט : Niv Goldberg
סטפן כהן, המוכר בעיקר תחת שם העט שלו Thomas Geve. יצירותיו של כהן מוכרים להרבה אנשים, ובעיקר בני נוער הלומדים על השואה, הנחשפים לציוריו הנאיביים כבן 15, ציורים שצייר מיד עם שחרורו מאושוויץ כדי שיוכל להשתמש בהם להסביר לאביו מה עבר עליו. סטפן הלך לעולמו השבוע,
תומס גבע הוא ניצול מחנות אושוויץ, בוכנוואלד וגרוס-רוזן. מיד לאחר השחרור צייר תומס עשרות ציורים בהם תעד את חיי המחנות. ספריו המתעדים את קורותיו בתקופת השואה תורגמו למספר שפות. יצירתו מתקופת השחרור מהווה בסיס לתערוכות, ימי עיון, ספרים ומחקרים, ופורסמה במאמרים וספרים שנכתבו על תקופת השואה.
חלק מציוריו אף מופיעים בתצוגה שהכינה מיכל רובנר על ציורי ילדים כחלק מהתערוכה הקבועה החדשה שנפתחה לפני מספר שנים בביתן הישראלי באושוויץ.
תומס גבע נולד בשנת 1929 בז'ולחוב שבגרמניה (כיום ז'לחובה, פרבר של שצ'צ'ין, פולין) לאביו אריך ולאמו ברתה לבית גצה (Goetze). אריך שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה והיה רופא. עם עליית הנאצים לשלטון לא התאפשר לאריך לקבל חולים במרפאתו, והוא נאלץ לסגור את המרפאה. המשפחה עברה לעיר מוצאו של האב, בויתן (Beuthen) שבשלזיה העלית (כיום ביטום, פולין), שם הלך תומס לבית ספר יהודי והשתתף בפעילויות של אגודת הספורט הציונית "בר כוכבא". אביו היה נשיא הארגון הציוני בבויתן וביצע בדיקות רפואיות בחינם ליהודים שביקשו להגר לארץ ישראל ונזקקו לאישור רפואי.
ב-1938 נשלל רישיון הרופא של אריך. לאחר פרעות ליל הבדולח בבויתן נסגר בית הספר היהודי בעיר. הוריו של תומס שלחו אותו לבית ילדים יהודי באוברניק (Obernick) שליד ברסלאו, במחשבה שכך ירחיקו אותו ממוקד הפורענות. לאחר שבועות מעטים עברה המשפחה לברלין. תומס התגורר עם סבו וסבתו, הוריה של ברתה, ולמד בבית הספר היהודי ברחוב רייק, שם לימדה דודתו רות, שהיתה תלמידתה של האמנית קתה קולוויץ.
בקיץ 1939 הצליח אריך להגר לאנגליה וביקש להעביר לשם את ברתה ותומס. גם ברתה הצליחה לקבל אישור הגירה לבריטניה, אך לתומס לא היה אישור והיא סירבה להשאירו מאחור. בסוף 1941 החלה חובת ענידתו של הטלאי הצהוב בגרמניה והחלו הגירושים למזרח.
סבא, שהיה בעבר רופא, התעוור כששירת כקצין למען המולדת הישנה בימי הקיסר. בעבר נהגתי להקריא עבורו את העיתונים, אבל עכשיו היתה ההנאה היחידה שלו האזנה למקלט הישן. במכתב אל "פדרציית ותיקי המלחמה" התחננו שיתערבו למען סבא, שתינתן לו רשות להחזיק במכשיר. התשובה היתה אוהדת מאד אבל ללא הועיל; אין לערער על פקודותיו של הרייך החדש. סבא נפטר במרס 1942, בן 71, מבלי להבין את דרכיה החדשות של מולדתו. (נעורים בכבלים, ע' 29)
יוליוס גצה, סבו של תומס, נקבר בבית הקברות היהודי בברלין.
תומס עבר להתגורר עם אמו בחדרון בגודל שני מטרים על שלושה. הוא החל לעבוד בגינון בבית הקברות היהודי בברלין ואמו עבדה בתפירת בגדים עבור הצבא הגרמני. כך נדחה שילוחם למחנות. כשהחלה האם לעבוד בלילות, היה תומס ישן בלילות במיטה היחידה שבחדרם והאם ישנה במיטה בשעות היום.
בסוף שנת הלימודים של 1942 נסגרה חטיבת הביניים היהודית בה למד תומס. כך, בגיל 12, תמו לימודיו הפורמליים. מדי פעם היו תומס ואמו מסתתרים בחששם מפני גירוש. בפברואר 1943 נעצרו השניים בחדרם ברחוב שפאיירר בברלין והובאו למעצר במחנה מעצר מאולתר בגרוס האמבורגר שטראסה שכלל בשטחו גם את בית הקברות.
שוטטנו בבית הקברות וחשבנו על דרכים להימלט. טיפוס על החומה נראה אפשרי לי, אבל לא לאמא. על הבעיות הכרוכות בקיום הבלתי חוקי של מנודים אחרי המילוט לא היתה תשובה. בחנתי את האפשרויות שלי: שום ארי במשפחה, שום ממשלה זרה שתתערב למעני, שום כסף לשוחד. לפתע נזכרתי במוצא נואש אחרון: ידעתי כיצד קוברים את המתים. (ע' 33)
תומס הצליח להשיג אישור עובד ולאחר מספר שעות שוחרר עם אמו. הוא המשיך לעבוד בבית הקברות היהודי בברלין כגנן. כשגורשו רוב יהודי ברלין המבוגרים, נאלץ תומס גם לעסוק בקבורה. הוא השתתף בקבורתם של רבים מיהודי ברלין, וכן בקבורת ספרי תורה שהגיעו מרחבי אירופה. הוא ואמו חיו בחדר בדירתה של אחת ממכרותיו.
במרס 1943 גורשה רות, דודתו של תומס, ליעד לא ידוע ונספתה, וסבתו חולדה גורשה לגטו טרזין. ביוני 1943 נשלחו תומס ואמו לאושוויץ. תומס שרד בסלקציה הודות לגובהו. הוא קועקע במספר ונשלח לעבודה בבניין.
ספרי ההיסטוריה מתארים את העבדים כברנשים גדולי גוף ושריריים, שעל חזותיהם החשופים מנצנצים אגלי זיעה. אבל אנחנו היינו חלושים וסובלים מתת תזונה, עבדנו עבודת פרך בשמש הצהריים והיה עלינו להישאר לבושים בז'קטים של מדי האסירים. הסרתם היתה שקולה לתכנון בריחה.
לא פעם, בעודנו עובדים ליד מסילת הרכבת, הזדמן לנו לצפות בקרונות מלאים במגיעים חדשים. יהודים מהונגריה, מהולנד, מבלגיה ומצרפת – הם הגיעו עם אותן התקוות שהיו לנו. הם הצטופפו סביב פתחי האוורור של קרונות המשא הסגורים ונופפו לנו בידיהם. לא היה דבר שיכולנו לומר או לעשות למענם… ברוב המקרים הלך המשלוח כולו הישר אל מותו, כצאן לטבח. סוף המסע היה מכריז על עצמו בעשן כהה מיתמר, עולה אט אט מעל לאופק ממערב, מן המשרפה של בירקנאו. (ע' 107-106)
תומס הצליח להיפגש פעם אחת עם אמו, שהיתה במחנה הנשים בבירקנאו, למשך שניות ספורות. הוא תכנן בריחה מהמחנה ברכבת משא. במשך ימים למד את הרגלי השמירה על הרכבות. כשאזר עוז, עמד לעלות על רכבת:
פסעתי בצעדים ארוכים, בלתי נראה, לאורך שורת הקרונות. עכשיו – או לעולם לא. שלט היעד הכריז "ברלין".
זה אחר זה התגלגלו הקרונות לדרכם. הם נעו קדימה, מעבר לשרשרת השומרים – אבל אני לא זזתי. נשארתי מאחור.
נשארתי מאחור, תופס ברגע האחרון שאין זו רק שאלה של אומץ כי אם גם של מצפון. תכניתי נועדה לכישלון. אילו יצאה אל הפועל, היו נערכות פעולות תגמול. אם אמא עדיין בחיים, ימצאו אותה. (ע' 112)
לנו, הצעירים, הדרך הטובה ביותר להרחיק את עצמנו אל מחוזות החלום היתה השירה. שרנו כשהיינו כלואים בבלוק, בפעמים הרבות שבהן הוטל עוצר, שרנו בשעת המקלחת השבועית, או מתוך בדידות. השירים היו רבים ומגוונים: מנגינות צועניות, פזמונים קצרים ופשוטים על אהבה, שירי עם מכל רחבי אירופה ומארשים של פרטיזנים. היו שבחרו להם שיר מועדף והיו מפזמים אותו כסוג של "צליל זיהוי", סימן ההיכר שלהם.
אני בחרתי בשיר צרפתי סנטימנטלי, שבו מגלה גבר צעיר לאמו מדוע הצטרף ללגיון הזרים. "לא בגלל שאני רוצח", שר החייל המהורהר, "לא בגלל שאני שודד. לא, זה בגלל אהבת נערה."
בכל פעם שפיזמתי את המנגינה הפרטית שלי השתלטה עלי ההרגשה שלמרות הכל אני עדין בחיים. אחרי שנה שלמה של שהות במחנה ריכוז שמרתי על האני העצמי שלי. אמנם לא יכולתי לראות את פני, אך יכולתי לשמוע את "צליל הזיהוי" שלי. היתה זו ההוכחה לקיומי. (ע' 118-117)
על האסירים והאסירות נאסר להיפגש, והם ניצלו כל הזדמנות לעודד אלה את אלו ולהביע קרבה:
כשחלפנו על פני הגדר היינו אנחנו והנערות זורקים מעליה [משני עברי הגדר, אלה אל אלה] פרחים קמלים – מתנות צנועות אך מעומק הלב. הפרחים נאספו במהלך הפסקת הצהריים, בדקות היקרות שנשארו לאחר בליעת המרק. עודדנו זה את זה בדברי ברכה ונופפנו בכובעינו; הנערות נופפו במטפחות הראש שלהן. (ע' 123)
ב-18 בינואר 1945 נשלח תומס בצעדת מוות למחנה גרוס-רוזן. משם הוצא ברכבת מערבה. בדרך נקלע להפצצה אווירית. רבים מחבריו לרכבת נהרגו ונפצעו. את הדרך לבוכנוולד עשה תומס בין פצועים נאנקים.
בבוכנוולד ישנתי תחילה על הרצפה הקרה והלחה. מאוחר יותר הוקצה לי דרגש: מגש של לוח חשוף שאכסן עשרה אנשים. היה צורך לשכב על הצד, כמו סרדין בקופסה, בלי לזוז. אי אפשר היה להסתובב או לשכב על הגב. רוחב המקום שהוקצה לאדם היה פחות מ-30 סנטימטרים. עם הקימה – הרגע הפחות נעים בחיי האסיר – היו הידיים והרגליים משותקות והגב כאב. במקומות שבהם התחככו הירכיים בלוחות צמחו מורסות עיקשות. (ע' 187)
ב-11 באפריל 1945 שוחרר תומס. עם השחרור היה כחוש וחלש מכדי ללכת. הוא החל בתיעוד החיים במחנות הריכוז על גבי גלויות שמצא במפקדה נטושה ובעזרת צבעים שקיבל מחיילי הצבא האמריקאי .הוא רשם למעלה מ-80 ציורים, מפות ורישומים המתארים את המחנות ואת חיי היום יום של האסירים.
תומס הועבר לשוויץ להתאוששות ובנובמבר 1945 הגיע לאנגליה והתאחד עם אביו. הוא למד הנדסה ובמקביל הצטרף למועדון ציוני בלונדון והחל ללמוד עברית.
בגיל 20 עלה תומס לארץ לבדו והחל לעבוד כמהנדס בניין בסוכנות היהודית. הוא השתתף בבניית יישובים לאורך הגבול לשם סיוע בקליטת העלייה. בין היתר השתתף בתכנון בניינים ותשתיות בבית שאן וביישובים נורית, שאר ישוב וקיבוץ לביא. תומס התגייס לצה"ל, שירת כקצין קרבי בחיל ההנדסה והשתתף במלחמות ישראל.
בשנת 1958 יצא לאור ספרו הראשון של תומס, "נעורים בכבלים", באנגלית. הספר תורגם לעברית ולשפות נוספות .תומס כתב שני ספרים נוספים המתארים את חייו מעת השחרור, עלייתו לארץ, בניית חייו מחדש והבחירה להפוך לאיש עדות כפרויקט חיים. בשנת 1997 הפיק אתר הזיכרון בוכנוולד סרט תיעודי בהשתתפות תומס ("רק החיים") וכן אלבום בעברית, אנגלית וגרמנית ובו כל ציוריו ורישומיו (אין כאן ילדים – Es gibt hier keine Kinder – There are no children here).
עם פרישתו מעיסוקו כמהנדס החל תומס להיות איש עדות בליווי ציוריו, ספריו וסרטי עדותו. תומס מעיד בעברית, אנגלית וגרמנית ומקיים תערוכות, ראיונות בכלי התקשורת והרצאות ברחבי אירופה ובישראל בפני בני נוער, אנשי חינוך ועוד. יצירתו מתקופת השחרור מהווה בסיס לתערוכות, ימי עיון, ספרים ומחקרים, ופורסמה במאמרים וספרים שנכתבו על תקופת השואה.
תומס מסר דף עד לזכר אמו ברתה שנספתה באושוויץ וסבתו חולדה שנספתה בגטו טרזין.
לתומס נולדו שלושה ילדים ומהם זכה לתשעה נכדים ונכדות.
יהי זכרו ברוך !!
0
