סאלי ביין הקים וניהל במשך 34 שנים בגרמניה, לפני השואה ובמהלכה, כפר שבו היה מוסד חינוכי לילדים יהודיים בעלי צרכים מיוחדים, יחד עם רעייתו רֶבֶּקָה ביין. במהלך השנים למדו בכפר קרוב ל-400 תלמידים, ומרביתם הצליחו להשתלב לאחר מכן בלימודים תיכוניים או בעבודה.
משנת 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, החלו חיי הילדים במעון להשתנות באופן דרמטי.
בין 1933 ל-1942 נאלץ ביין לנהל מאבק מתמיד כדי שהכפר ימשיך להתקיים ולהדוף ניסיונות בלתי פוסקים של השלטונות המקומיים בעיירה להפריע לפעילות הכפר ולהביא לסגירתו. הטענה המרכזית הייתה שהמקום מכתים את האוכלוסייה השקטה של העיירה ומשפיע לרעה על התיירים המגיעים למקום.
ההסתה של הנאצים, שהיו מעוניינים לסגור את המעון, לא אפשרה לביין להמשיך בפעילותו ללא הגבלה. בסיועם של כמה מתושבי בֶּלִיץ הוא הצליח לדחות את הקץ לזמן מה.
בחודש אפריל 1942 עברו הנאצים לפעילות השמדה: קרוב ל-30 חניכים ואנשי צוות מהכפר הוצאו ונשלחו לגטו ורשה. ביין הבין שגורלו של המקום נחרץ, אך נשאר במקום, למרות שלו ולמשפחתו היו אשרות יציאה מגרמניה.
כחודשיים לאחר מכן, ב-13 ביוני 1942, יצא מברלין "משלוח למזרח" ועליו 748 יהודים תושבי ברלין וכ-280 יהודים תושבי האזור, בהם גם כל החניכים ואנשי הצוות שנותרו בכפר, כולל סאלי ביין, אשתו רבקה ובתם הצעירה ליזה קרולה. הרכבת הובילה אותם למחנה ההשמדה סוביבור, שם נרצחו.
מקור 1 : ויקיפדיה
מקור 2 : סאלי ביין: יאנוש קורצ'אק של הילדים המיוחדים – בלוג הספרייה הלאומית
0
