"העיר לוצק שוחררה על-ידי הצבא הסובייטי אחרי קרבות קשים בתחילת פברואר 1944. זמן קצר לאחר מכן גורשו הגרמנים גם מהכפר שלנו.
ימי השחרור הראשונים נראו לי כאילו התעוררתי מחלום בלהות. ההבדל היה שבדרך כלל החלום גרוע מהמציאות, אולם, לנו היהודים שנשארנו בחיים אחרי הכיבוש הנאצי, המציאות היתה גרועה מסיוט! המשפחות שלנו נרצחו באכזריות, הבתים שלנו נחרבו, והניצולים ששרדו היו גלמודים בעולם, שבורים ומזכירים שוב ושוב את מתיהם.
במשך כמה ימים ניסיתי להתרגל למחשבה שאני חופשייה ושהגרמנים אינם מאיימים עלי עוד. הקרבות נמשכו במרחק, אולם רעש ההפגזות הלך והתרחק. הגרמנים עדיין היו חזקים. החזרת השטחים שנכבשו על-ידי הצבא הנאצי, עדיין גבו מחיר גבוה בקרבנות של חיילים ואזרחים. פחדנו שהגרמנים עלולים לחזור. אולם כשהחזית התרחקה מאתנו, התחלתי להאמין שאני באמת חופשייה. במשך כל הזמן חשבתי: “אלוהים, האם אחיה עד יום השחרור?” והנה כעת הגיע היום וכבר לא פחדתי. השתחררתי מהחרדה שפרחח כלשהו יצביע עלי ויאמר “יודה”, כפי שקרה ליהודים רבים, ובכך יחרוץ את גורלי.
היזמה הראשונה שלי לאחר השחרור היתה לחפש את אחי מוֹנְיֶק. ידעתי שאיש לא ימנע זאת ממני כעת. הלכתי לכפר שבו הוא התגורר והוסתר. בדרך רקמתי תכנות והבטחות שלהבא נהיה תמיד יחד. רציתי לדעת איך עברו עליו השנים האחרונות, לספר לו עלי, לדבר על משפחתנו, לבכות יחד, בלי פחד, על מות אמא, על האחים הקטנים ועל כל המשפחה שלנו…
התקרבתי אל בית האשה שאצלה התגורר אחי. פגשתי שכנה שהכירה אותי. היא סיפרה לי שאחי לא נמצא עוד בחיים. האשה הזקנה (הפולקסדויטשה), שבביתה התגורר, הביאה בעצמה למותו. כשנודע לזקנה שכל משפחתנו הושמדה, קשרה חגורה למרפקו וסחבה אותו עד הגרמנים. כך סיפרה לי השכנה. כנראה שהזקנה רצתה לגזול מאתנו את החפצים שהשארנו אצלה לפני שברחנו ליער. אולי קיבלה גם פרס מהגרמנים.
שוב חרב עלי עולמי. בכיתי מאד ולא היו לי כוחות לפגוש את האשה הרוצחת. מה יכולתי לעשות? הרגשתי אליה שנאה עצומה, אולם הייתי רק ילדה. נקמה אינה באה בחשבון, חשבתי, שהרי אחי לא יקום לתחייה. עזבתי את המקום הארור.
החלטתי ללכת ללוצק. מי יודע? אולי אמצא מישהו מבני משפחתי. אולי אבא הצליח להישאר בחיים? אולי הדודים? אולי בני הדודים…
מצאתי את העיר חרבה אף יותר משהיתה קודם, עקב הקרבות האחרונים. רחובות ובתים הרוסים לגמרי. חיפשתי יהודים. אך רק מתי מעט ניצלו בלוצק. בימים הראשונים לשחרור, פחדו היהודים, כמוני, לצאת ממקומות הסתר שלהם. פגשתי את הגברת קוּנִיצָה הרופאה, ועוד כמה יהודים גלמודים, שבורים נסחבים ברחובות העיר. כולם חיפשו מישהו מהמשפחה או לפחות איזה מכר. לא הצלחתי למצוא נפש חיה מהמשפחה שלנו.
מקור וקרדיט
מרים בריק נקריץ. בדרכי החיים : ילדות זהות ארית בין הכפריים , הוצאת יד ושם בגרסה המודפסת , 2004 פרוייקט בן יהודה בגרסה המקוונת ,2020
מקור וקרדיט לגרסה המקוונת : פרויקט בן יהודה
2
