מאת: ניצה יוגב
"לשוב לאושוויץ" – לאחר 45 שנים
שמי ניצה יוגב, בת חיים ליפמן וחנה לבית שווימר, מביאה כאן את סיפורה של אמי, חנה ליפמן, כפי שכתבה אותו. הסיפור סופר על ידי אמי אחרי 45 שנים, בשנת 1990. סבתא חנה נפטרה בשנת 2015:
"על מה שהתחולל באושוויץ כבר רבים יודעים. לגבי אחרים, להוסיף ולספר עוד סיפור, אולי זה מיותר. ואף על פי כן, כל סיפור אמיתי הוא עדות נוספת. כל סיפור אישי הוא חווייה מעיקה ובלתי ניתנת להשתחררות. אני את סיפורי נעלתי באיזה מרתף ולא רציתי לדבר בו, לא רציתי להעיק על ילדיי ולספר וגם לעצמי חשבתי – תיטיב השתיקה.
והנה עכשיו, אחרי 45 שנים, נוצרה כאילו אפשרות לדבר על הדברים ולספר את הסיפור.
פחדי המלחמה התחילו במשפחתנו, בעיר הושורוד שבמקורה הייתה בצ'כוסלובקיה ועברה לידי הונגריה בשנת 1940, כאשר בת דוד מסלובקיה נמלטה משם, הגיעה אלינו והסתתרה בביתנו מבלי לצאת את פתח הבית במשך שנה וחצי. בחזותה הייתה שונה מאיתנו ולכן, כאשר לא הצליחה להיסגר בחדרון הקטן שהוקצה לה ונראתה בדירה, היו שואלים את אבי – "מי זאת"?! ואיש לא האמין לו כשאמר – "זו אחת מבנותיי". נוכחותה עוררה בנו פחדים נוראים. לא פעם נשאלנו מה יש בחדר הנעול תמיד… היו גם שבאו לרחרח במיוחד, הורגש בנו איזה סוד, כנראה. היא טיפלה באבי שהיה חולה מאוד וכאשר בסופו של דבר מת בידיה, לא יכולה הייתה להישאר בביתנו. אחותי הבכירה עזרה לה לעבור את הגבול וקיוותה להצילה. אחותי השנייה קיבלה פתאום סרטיפיקט (אישור יציאה לארץ ישראל) ואכן היא באמת ניצלה והגיעה לארץ. רק אז, כשנסעה, פרצה אמי בצעקות היסטריות חייתיות ממש, כפי הנראה השתחררה בדרך זו מפחדיה הממושכים והחונקים.
על אחותי הלשין מישהו שהבריחה איזו בחורה והיא נאסרה. כקטנה בין האחיות נשלחתי יום יום לבית הכלא להביא לה אוכל, "לך לא יעשו כלום, את קטנה". משפחתנו היתה מקובלת מאוד בעיר ובסופו של דבר הצליחה הקהילה לשחרר את אחותי על ידי מנשר חתום בידי כל תושביה הנוצרים של עירנו שחתמו בשבועה שלא יתכן שאנחנו עשינו מעשה פלילי: הסתכנו והברחנו פליטה… זאת עלילה, טענו. ואז היא שוחררה.
להמשך סיפור החיים בתכנית הקשר הרב-דורי
0
