"הרעב היה מורה אדיר", העיד יוליוס דרוקמן שבגיל 11 נתפס עם אמו בצ'רנוביץ וגורש עמה לשטחי טרנסניסטריה. האם והבן נדדו עד שהגיעו לעיירה אובדובקה שם התרכזו מגורשים רבים. בצפיפות, רעב וקור ניסו המגורשים להתפרנס מסנדלרות, תפירה וסריגה. הילדים הסתובבו בחבורות, גנבו אוכל בשוק, אספו עצים ביער לבישול וחימום וניסו לדוג דגים באגם.
יוליוס היה בעל חוש טכני וידיים טובות. הוא יצר מחטים ומסרגות ששימשו בעלי מלאכה באזור, תיקן כלי עבודה ומצא דרכים יצירתיות להתפרנס. באובדובקה הכיר את מנחם שרף, נער שגורש אף הוא מצ'רנוביץ, והשניים בילו יחד ימים ארוכים. מנחם העריץ את התושייה של חברו בעל ידי הזהב, שיצר בין השאר כלים למשחק שחמט בו שיחקו הנערים. "קצת ידעתי לשחק", הסביר יוליוס מדוע יצר כלי שחמט, "וקצת זה נתן שהייתי יכול להיות עם עצמי, לחלום על משהו יפה, לחלום על משהו טוב. זה היה האינסטינקט הפסיכולוגי: מתישהו צריך להיות טוב".
באחד הימים נתפס יוליוס ונשלח לעבודה במחנה לתיקון ציוד לחימה גרמני. תפקידו היה לטפל בשני סוסים ששימשו לגרירת כלי רכב מושבתים. בעדותו תאר את היחס של החיילים הגרמנים – "אני זבל, הם אדונים" – אך הוסיף שהיו גם חיילים שנהגו לעבור ליד הילדים שעבדו במחנה ולהניח לידם בחשאי פרוסת לחם עם ממרח כלשהו. בזכות העבודה הצליח יוליוס להשיג מידע רגיש והעביר אותו לשני פרטיזנים שפנו אליו וביקשו מידע על המתרחש במחנה. "הנקמה שלי", סיפר, "הייתה שיכולתי למסור שיוצאת רכבת עמוסה בציוד צבאי והרכבת הזאת התפוצצה ונשרפה."
בחורף 1943 הגיעו לאזור נציגי הצלב האדום ואספו ילדים ובני נוער עד גיל 15 במטרה להעבירם מטרנסניסטריה למקומות ראויים יותר למחייה. הילדים, ביניהם יוליוס ומנחם, עשו דרך של כשבעים קילומטרים בשלג עד שהגיעו לעיר בלטה. עם הגיעם נאמר להם שאין מקום לכל הילדים על הרכבת. מנחם שרף זכה לעלות על הרכבת שהמשיכה לבוקרשט ויוליוס נאלץ להישאר על הרציף. בטרם נפרדו, מסר יוליוס את משחק השחמט למנחם כמזכרת לחברותם.
לילדים שנותרו בבלטה הוצע לעשות את דרכם דרך נהר הדנייסטר לעיר הנמל ניקולאייב שבדרום, משם יוכלו להגיע לשוויץ. מרבית הילדים שבחרו בדרך זו נספו. יוליוס החליט לשוב לאובדובקה, שם נותרה אמו.
לאחר המלחמה חזרו יוליוס ואמו לצ'רנוביץ, ובשנת 1975 עלה יוליוס לישראל.
מנחם שרף הגיע לארץ ישראל בסמוך לסיום המלחמה ולא ידע דבר על גורלו של חברו יוליוס דרוקמן. את משחק השחמט שהכין חברו בתקופת המלחמה תרם מנחם ליד ושם לקראת פתיחת התערוכה "אין משחקים ילדותיים" בשנת 1997.
זמן קצר לאחר מכן ביקרה קרובת משפחה של יוליוס דרוקמן בתערוכת "אין משחקים ילדותיים" וסיפרה לו על משחק השחמט שלו המוצג ביד ושם. בעקבות כך הגיע יוליוס לביקור בתערוכה והציג את עצמו בפני צוות המוזיאון המופתע.
חמישים שנה לאחר פרידת שני הנערים על רציף הרכבת בבלטה, בסיועם של עובדי מוזיאון יד ושם ובזכות משחק השחמט ששרד את המסע לארץ ונשמר שנים ארוכות, נפגשו שוב חברי הילדות שעברו יחד חלק ניכר מתקופת המלחמה.
אוסף החפצים, אגף המוזיאונים, יד ושם
תרומת מנחם שרף, ירושלים
משחק השחמט מטרנסניסטריה – ממתנת פרידה לפגישה מחודשת
0
