על הקיר החיצוני בביתה של הילדה בתיה בשכונה הרחוקה בירושלים תלוי הטלפון הציבורי של השכונה והילדים חוגגים.
מהר מאוד הם מגלים כיצד ניתן להתקשר ללא תשלום.
הילדה בתיה תולשת שערה משערות ראשה – שיער חום ארוך קלוע בצמה עבותה – ומשחילה אותה לתוך החור באסימון, ואז היא תופסת באצבעותיה את שני קצות השערה. איך שהאסימון עומד להיבלע, הופ , היא מושכת אותו החוצה, והילדים עומדים בתור שעות ארוכות , עולים בזה אחר זה על ארגז הירקות הגדול שם ומחייגים סתם למספרי טלפון אקראיים וצוהלים בצחוקים הייסטריים , כמו שרק ילדים יודעים לצחוק.
ביתה של בתיה ואחיה הצעיר יוחי הוא האחרון מצידו של הכביש . בחזית הבית חצר והיא משמשת מקום מפגש קבוע לחבורת הילדים. שני הוריהם של בתיה ויוחי עובדים מחוץ לבית ואין מבוגר עצבני בסביבה לנזוף בילדים. בתיה , בוגרת משאר הילדים , היא כבר בכיתה ד' ועליה מוטל להיות המבוגר האחראי בחבורת הילדים. לידתה ושנת חייה הראשונה הם נס . בתיה נולדה בדרך למחנה ההשמדה טרייזנשטט. משא כבד עבור ילדה שבכיתה ד' כבר יודעת היטב שהאתוס הישראלי רואה בניצולי השואה נטל, אנשים גלותיים שהלכו למחנות ההשמדה כצאן לטבח, לא כמו הישראלי החדש, הגיבור והלוחם שניצב בקומה זקופה אל מול פני האויב.
בתיה היא ילדה רצינית, נטולת הומור ואף על פי כן הילדה נעמי לויצקי (מחברת הספר האוטוביוגראפי המרתק!!) מחבבת אותה ורואה בה מעין אחות בכורה, אם כי היא מתחברת יותר לאחיה הצעיר יוחי , ילד פרוע ומצחיק שאוהב להרוג נחשים.
בטרייזנשטט הסתירה אותה אמא שלה מתחת לבית השחי עטופה סמרטוטים. וכשהתינוקת בכתה היא פשוט נשכבה עליה והתפללה לאלוהים שלא תיחנק.
אביה , שהתגייס לצבא האדום כדי להילחם בנאצים , נפל בשבי הגרמנים ונשלח מייד לאושוויץ. בתום המלחמה מגיעה המשפחה לשער העלייה, מחנה לעולים חדשים במערב חיפה, והם גרים באוהל ומשם הם נשלחי לעוד מחנה עולים, הפעם בצפת. משם יוצא האב לתור את הארץ ולחפש להם בית. בצפון תלפיות הוא מוצא בית נטוש. חלונות אין, על תריסים אפשר לחלום .
מקור וקרדיט :
נעמי לויצקי , ילדה רעה,הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2019 (ספר אוטוביוגראפי מרתק!! , מומלץ לרכוש ולקרוא) .
0
