משה ( אחד מהמרואיינים במחקר של רחל לב-ויזל ומריאן אמיר ) היה כבן שנתיים כאשר פרצה המלחמה . אמו מסרה אותו למשפחה נוצרית תמורת תכשיטיה והבטיחה לו שתוך כמה ימים תשוב לקחתו. אולם הבטחה זו לא קויימה. לאחר המלחמה מצאו אותו נציגים של ארגוני חיפוש יהודיים. הוא עלה ארצה ואומץ על ידי משפחה בקיבוץ.
משה בן ה69 מתאר את חוויותיו :
"כל הילדות של הייתה במסתורים, זה משפיע על החיים שלי . כמעט שנה הייתי בחושך מתחת לאדמה בתוך מרתף . מתחת לתפוחי אדמה על קרש עם מסמרים. ילד בן שנתיים שהיה בחושך במשך שנה שלמה, זה השפיע לכל החיים. אחר כך הועברתי מגוי לגוי, להיות יהודי לא היה כדאי. חיפשתי את אמא שלי כל השנים אבל לא מצאתי. לא כל כך יודע אם היתי מוצא אותה, באיזו שפה הייתי מדבר איתה."
"לא כל כך זוכר את המילים זה כואב, לא יומיומי, אבל אני מסתכל על הילדים שלי וחושב שהם גדולים יותר מאמא שלי. "
מקור וקרדיט :
רחל לב-ויזל , מריאן אמיר , , ילדות אבודה – קונטקסט ההישרדות , מצוקה נפשית ואיכות חיים בקרב אנשים שהיו ילדים בתקופת השואה " , בתוך : זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין ( עורכות) , ילדות בצל השואה : ילדים –ניצולים ודור שני , הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007 . ע"ע 137-151.
2
